ירמיהו

בפוסט זה אציג השערה לפיה השלטון הבבלי, לאחר חורבן ירושלים והמקדש, איפשר המשך פולחן במקום המקדש, אך האישור היה מצוצמם ואסר הקרבת קרבנות מן-החי. מצב חוקי זה נמשך עד להצהרת כורש.

פרק נ”א בירמיה מסתיים במילים אלו: “עַד-הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ” (ירמ’ נא,סד). ממילים אלו משתמע שפרק נ”ב הבא אחריו והחותם את ס’ ירמיה, אינו מיוחס לירמיהו הנביא, בשונה משאר פרקי הספר.
והנה פרק נ”ב בירמיה שווה בתוכנו (כמעט כולו) לפרק כ”ה במלכים ב’ (וסוף כ”ד). ושני הספרים מספרים על קורות מלכותו של צדקיהו וחורבן ירושלים והמקדש.

לאחר חורבן ממלכת ישראל ואף לפניה, היגרו וגלו רבים מהישראלים דרומה אל ממלכת יהודה, בחלקם הגדול לירושלים ששטחה גדל מאוד בימי חזקיהו. הישראלים הביאו עמם אמונות ומסורות שונות, שחלקן קיבלו מקום ביצירת המקרא. המקרא אמנם הוא חיבור יהודאי, אבל לא יכלו להתעלם מקולות דומיננטיים אחרים של הישראלים לשעבר.
דוגמה מעניינת בהקשר זה, קשור לפולחן הישראלי בבית-אל.

המשך…

בפוסט זה אדון אם רעיון התניית ההבטחה ל”מלכות עולם” לדוד וזרעו, קודמת לחורבן ולגלות בבל או לא.

המשך…

בפוסט זה ידובר על התפישות השונות של “תורת הגמול” במקרא, בין גמול מצטבר מדור לדור ובין גמול אישי. וכן על תפישתו של מחבר דברי-הימים בענין ועל השכתוב ההיסטורי שהוא עושה בעקבות כך. המשך…

בפוסט זה נראה את שתי הגישות השונות בתכלית בתיאור מנשה מלך יהודה וימי מלכותו, בין הספרים מלכים ודברי הימים.

האם מנשה היה המלך החוטא הגדול שהביא לחורבן ולגלות, או שאמנם היה חוטא אבל חזר בתשובה והחורבן והגלות אינן אלא כתוצאה מחטאי דור החורבן ולא מנשה. המשך…

האם הספרות המקראית המאוחרת המציאה את גלות יהויקים?

בס’ מלכים מסופר שיהויקים בן יאשיהו מלך יהודה מרד בנבוכדנאצר מלך בבל, אך הוא מת כדרך הארץ ונקבר בירושלים, ובנו יהויכין מלך תחתיו.
ראה “בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ: וַיְשַׁלַּח יְהוָה בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים: אַךְ עַל פִּי יְהוָה הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה יְהוָה לִסְלֹחַ: … וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו” (מל”ב כד,א-ו). המשך…

לאורך כל ס’ דברים החלוקה המעמדית בין כהונה ללויה אינה קיימת, כלומר אין הבדלה בין לויים “בני אהרן” שהם הכהנים, לבין לויים שאינם “בני אהרן” ולכן אינם כהנים אלא ‘לויים’. ס”ד אף משתמש בדרך כלל במונח “הכהנים הלויים”, מונח שמציג את הלויים והכהנים כזהות וישות אחת.
ראה “לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל … וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח … כִּי בוֹ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה” (דברים יח,א-ה). יש כאן זיהוי מוחלט בין הלוויים והכהנים, עד שהכהנים מוצגים כשבט בפני עצמו – “מכל שבטיך”.
בהמשך לפסוקים אלו ובאותו הקשר, נאמר “וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה: וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהוָה: חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת” (שם ו-ח).
פשטות הדברים היא שיש כאן חלוקה שונה בין כהן ללוי מכפי שמוכר לנו מהרובד הכוהני – ‘כהן’ הינו בסך הכל בן שבט לוי הבוחר לכהן במקדש. ולכן אומר שכל לוי שבא לשרת ולכהן במקדש, מקבל את אותם חלקים הנזכרים קודם לכן שמקבלים “הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח”. המשך…

נאמר “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ […] וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל: וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה” (במ’ יא,טז-כו). המשך…