בפוסט זה אציג השערה לפיה השלטון הבבלי, לאחר חורבן ירושלים והמקדש, איפשר המשך פולחן במקום המקדש, אך האישור היה מצוצמם ואסר הקרבת קרבנות מן-החי. מצב חוקי זה נמשך עד להצהרת כורש.
לאחר חורבן ירושלים והמקדש, מונה גדליהו בן אחיקם בידי הכובש הבבלי להיות מושל. לאחר זמן מה (כמה? זו שאלה בפני עצמה) אחד ממשפחת המלוכה של בית-דוד,
ישמעאל בן נתניה, רצח את גדליהו (ירמ’ מא,א-ג). מיד לאחר ישנו תיאור מעניין על פולחן לכאורה במקדש בירושלים.
נאמר “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע: וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְהוָה: וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם: וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ” (ירמ’ מא,ד-ז).
התיאור תמוה, שכן מדובר לאחר חורבן המקדש – “בית יהוה”, ואם כן היכן תכננו האנשים להקריב את מנחתם? מתיאורם עולה לכאורה שהם היו מודעים לחורבן ירושלים והמקדש ולכן התנהגו באבלות, אז מה קורה פה?
בחודש תמוז שנת 410 לפנה”ס החריבו המצרים המקומיים את המקדש העתיק של הקהילה היהודית באי יב אשר במצרים, אז שלחו קריאה לעזרה ליוחנן הכהן הגדול בירושלים, אך זכו להתעלמות. לאחר 3 שנים, 407 לפנה”ס, פנו אל בגוהי הפחה של יהודה, לקבלת אישור לבנות את מקדש-יב מקדש:
“אגרת ממך תישלח אליהם על מקדש יהו האל לבנותו ביב הבירה כפי שהיה לפנים. והמנחה והלבונה והעולה יקריבו על מזבח יהו האל בשמך” (אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה, א’ אגרות, עמ’ 70).
באגרות מאוחרות יותר שהבקשה אושרה אבל לא בשלמותה:
“ומקדש יהו האל שלנו ייבנה ביב הבירה כאשר לפנים בנוי היה, וצאן, שור, עז כליל לא יעשה שם, אלא לבונה (ו)מנחה [יקריבו שם]” (שם, עמ’ 78).
“לבנותו במקומו כשאר היה לפנים. ומנחה ולבונה יקריבו על המזבח ההוא כפי אשר לפנים היה נעשה” (שם, עמ’ 76).
הבקשה המקורית היתה לאשר הקמת המקדש ביב מחדש כפי שהיה לפני חורבנו, שכלל פולחן לא רק של “מנחה ולבונה” אלא אף של “עולה” – כלומר הקרבת קרבנות מן-החי. אך האישור ניתן רק עבור פולחן של מנחות – “לבונה ומנחה”, ולא זבחים – “צאן, שור, עז כליל”.
מדברים אלו נראה שהיתה הבחנה חוקית בין מקום פולחן מצוצמם של מנחה ולבונה לבין מקום פולחן מלא הכולל אף קרבנות מן-החי.
מהסיפור אודות קבוצת האבלים שבאו מאזור שכם והשומרון לפולחן ב”בית יהוה” בירושלים, עולה כאמור שהפולחן המשיך במקום המקדש בירושלים גם לאחר חורבנו. אך סביר יהיה לשער שלא לחינם נאמר כי הם עלו “וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְהוָה” (ירמ’ מא,ה).
אם החריבו הבבלים את המקדש בירושלים איך נתנו לפולחן להמשיך שם? נראה איפוא שהגבילו את אופי הפולחן במקום המקדש לפולחן מצומצם של “מנחה ולבונה” בלבד ואסרו הקרבת קרבנות מן-החי, בדומה למה שאירע מאוחר יותר במקדש-יב.
מעניין לציין, שבספר עזרא מובא קטע המתואר כציטוט מתוך צו האישור של כורש הגדול לבניית המקדש בירושלים:
“בשנת אחת לכורש המלך, כורש המלך נתן צו: בית-האלהים בירושלים הבית יבנה מקום אשר זובחים זבחים” (עז’ ו,ג – תרגום לעברית מתוך עולם התנ”ך, דניאל עזרא ונחמיה, עמ’ 162).
סביר להניח שהמצב החוקי, המאפשר פולחן של מנחה ולבונה במקום המקדש בירושלים, נמשך לאורך כל התקופה הבבלית עד להשתלטותו של כורש הגדול. ייתכן, שמה שעומד מאחורי הדברים, הוא שכעת כורש היה צריך רק להרחיב את האישור הפולחני (מלבד עצם בניית המקדש עצמו) לאשר אף פולחן קרבנות מן-החי – זבחים.
(ראו על כך אצל עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל, יד בן-צבי י-ם 2004, עמ’ 145-144).
מהפסוק שאתה מצטט מירמיהו ניתן להסיק גם שלפחות חלק מתושבי השומרון, למשל תושבי שכם ושילו, היו יהודים/ עברים, ומכאן שהשומרונים הם צאצאיהם. כלומר יש מידה של אמת באמונת השומרונים שהם נישארו בארץ גם כאשר הנהגתם הוגלתה בגלות שומרון, בדיוק כמו שלבבל הוגלתה רק המנהיגות ולו כל העם.
ממש חזון הצמחונות של הרב קוק …..