נאמר “וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל” (בר’ יד,יח-כ). המשך…
לאחר חורבן ממלכת ישראל ואף לפניה, היגרו וגלו רבים מהישראלים דרומה אל ממלכת יהודה, בחלקם הגדול לירושלים ששטחה גדל מאוד בימי חזקיהו. הישראלים הביאו עמם אמונות ומסורות שונות, שחלקן קיבלו מקום ביצירת המקרא. המקרא אמנם הוא חיבור יהודאי, אבל לא יכלו להתעלם מקולות דומיננטיים אחרים של הישראלים לשעבר.
דוגמה מעניינת בהקשר זה, קשור לפולחן הישראלי בבית-אל.
בתחילת הסיפור נאמר “וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה” (בר’ יח,א-ב).
ואילו בסוף הסיפור, במעבר להליכת המלאכים לסדום נאמר “וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה” (בר’ יט,א).
אל אברהם באו 3 מלאכים, ואילו ממנו לסדום הלכו רק 2 מלאכים. לאן נעלם השלישי? המשך…
בפוסט אציג את התפישה המקראית לפיה לאחר האכילה מעץ הדעת, המוות הוא המבדיל העיקרי בין אל לאדם.
בפרשת חטא עץ-הדעת נאמר “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע” (בר’ ג,ב-ה).
מקטע זה עולה לכאורה שההבדל בין אלהים לאדם, מתבטא בשני דברים: א’, ידיעת טוב ורע. ב’, מוות. המשך…