בפוסט זה ידובר על התפישות השונות של “תורת הגמול” במקרא, בין גמול מצטבר מדור לדור ובין גמול אישי. וכן על תפישתו של מחבר דברי-הימים בענין ועל השכתוב ההיסטורי שהוא עושה בעקבות כך.
ב”עשרת הדברות” נאמר “פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי” (שמות כ,ה. ודברים ה,ט). כלומר שהאל מעניש גם את הבן על חטאי אביו. השקפה זו ובניסוח דומה נזכרת אף בס’ הברית לענין “חטא העגל” (שמות לד,ז), ובדומה ב”חטא המרגלים” (במדבר יד,יח).
בס’ התורה מצויה גם השקפה אחרת, הטוענת שהאל מעניש רק את החוטא עצמו ולא את בניו או אבותיו. וכדברי מחבר ס’ דברים: “וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר: וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ” (ז,ט-י). זהו רעיון דומה לזה שס’ דברים מציין גם לגבי הענשה בידי אדם: “לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ” (דב’ כד,טז. ראה גם מלכים ב’ יד,ו).
מה פשר מחלוקת זו, ומתי התעוררה?
מדברי ירמיהו נראה כי ששינוי השקפתי זה נוצר בעקבות חורבנן של ממלכות ישראל ויהודה. ראה דבריו:
“הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְהוָה: בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה: כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו” (ירמיה לא,כו-כט).
דברים דומים אף בדברי יחזקאל:
“וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת” (יחז’ יח,א-ד).
ירמיהו ויחזקאל מבטאים איפוא שינוי “מדיניות” אצל האל לאחר חורבן ישראל ויהודה, שלא להעניש עוד את הבנים על חטאי אבותיהם.
ואכן בעת חורבן יהודה עדיין אומר ירמיהו:
“הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר: וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה … אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר: עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ” (ירמ’ לב,א-יח).
בדומה אף נאמר בס’ התורה בקללות המדברות ומתארות את חורבן ישראל ויהודה:
“וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ” (ויקרא כו,לט).
[הדברים בעיקרם פורסמו על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 29/4/2009]
בס’ דברי-הימים ישנה מגמה בענין “הגמול האישי”, להראות שאם היתה תקופה טובה בימי מלך מסויים היה זה כי המלך היה צדיק וישר וכדומה וגם העם היה טוב. ואם היו מלחמות ואסונות, היה זה בגלל רשעותו של המלך וחטאי העם באותו דור. ובכך נאמן המחבר לתפישה המקובלת לאחר החורבן ש”צדיק וטוב לו, רשע ורע לו” – גמול אישי.
אם עוברים לאורך ס’ דבה”י, ניתן לשים לב למגמה זו, ובעיקר היכן שניתן להשוות בין המסופר בס’ שמואל או מלכים מול דבה”י. להלן דוגמאות:
א) במלכים (א’ יד) מסופר על משא מלחמתו של פרעה שישק, ושם לא מסופר על חטאים וכדומה. אבל מחבר דבה”י רואה צורך להסביר למה שישק שעלה לכבוש את ירושלים, ויתר בסוף תמורת מנחה כניעה מרחבעם.
וכך כותב “וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת-תּוֹרַת יְהוָה וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עַל-יְרוּשָׁלִָם כִּי מָעֲלוּ בַּיהוָה” (דבה”ב יב,א-ב). הקטעים המודגשים בקטע זה הם הקטעים הנוספים על ההעתקה מהמקבילה במלכים בלשונו של המחבר.
בהמשך כותב המחבר עוד בלשונו: “וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל-רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר-נֶאֶסְפוּ אֶל-יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף-אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד-שִׁישָׁק: וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי-יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק יְהוָה: וּבִרְאוֹת יְהוָה כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא-תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד-שִׁישָׁק: כִּי יִהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת” (דבה”ב יב,ה-ח).
ובהמשך עוד: “וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ אַף-יְהוָה וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים” (דבה”ב יב,יב).
כלומר, האיום של שישק היה כי רחבעם והעם חטאו, והסיבה שניצלו היא חזרתם בתשובה וכניעה לאל.
ב) על אסא מלך יהודה מסופר במלכים: “וְיֶתֶר כָּל-דִּבְרֵי-אָסָא וְכָל-גְּבוּרָתוֹ וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה–הֲלֹא-הֵמָּה כְתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת-רַגְלָיו” (מל”א טו,כג). עתה נדרש מחבר דבה”י להסביר מדוע אסא חלה, הרי נאמר על אסא: “וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּדָוִד אָבִיו” (מל”א טו,יא).
וכך כותב המחבר: “וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל-אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל-מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ-אֲרָם מִיָּדֶךָ: הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל-יְהוָה נְתָנָם בְּיָדֶךָ: כִּי יְהוָה עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל-הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם-לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל-זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת: וַיִּכְעַס אָסָא אֶל-הָרֹאֶה וַיִּתְּנֵהוּ בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת כִּי-בְזַעַף עִמּוֹ עַל-זֹאת וַיְרַצֵּץ אָסָא מִן-הָעָם בָּעֵת הַהִיא … וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד-לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם-בְּחָלְיוֹ לֹא-דָרַשׁ אֶת-יְהוָה כִּי בָּרֹפְאִים” (דבה”ב טז,ז-יב).
כלומר, בא מחבר דבה”י ואומר אני אגיד לכם למה חלה אסא, כי הוא בסוף ימיו לא היה צדיק כבתחילתו, אלא חטא כנגד הנביא ורצח חפים מפשע בעם.
ג) במלכים מסופר: “יְהוֹשָׁפָט עָשָׂה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אֹפִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי-נִשְׁבְּרוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר: אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן-אַחְאָב אֶל-יְהוֹשָׁפָט יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם-עֲבָדֶיךָ בָּאֳנִיּוֹת וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט” (מל”א כא,מט-נ). מדוע נשברו האניות?
גם לכך יש למחבר דבה”י הסבר רוחני: “וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת: וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר: וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן-דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל-יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם-אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ יְהוָה אֶת-מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל-תַּרְשִׁישׁ” (דבה”ב כ,לה-לז).
ד) במלכים מסופר בתיאור סתמי על יהורם מלך יהודה כך: “וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא” (מל”ב ח,כב). מחבר דבה”י צריך כמובן להמציא סיבה רוחנית למרידתם של אדום ושל לבנה (עיר יהודאית).
ולכן מוסיף על דברי מלכים בלשונו ואומר “וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא מִתַּחַת יָדוֹ כִּי עָזַב אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו: גַּם-הוּא עָשָׂה-בָמוֹת בְּהָרֵי יְהוּדָה וַיֶּזֶן אֶת-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וַיַּדַּח אֶת-יְהוּדָה” (דבה”ב כא,י-יא).
ה) על יהואש מלך יהודה נאמר במלכים כך: “וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כָּל-יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן” (מל”ב יב,ג), ומסופר גם כי “אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל-גַּת וַיִּלְכְּדָהּ וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל-יְרוּשָׁלִָם: וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֵת כָּל-הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר-הִקְדִּישׁוּ יְהוֹשָׁפָט וִיהוֹרָם וַאֲחַזְיָהוּ אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת-קֳדָשָׁיו וְאֵת כָּל-הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלִָם” (שם,יח-יט). עוד מסופר כי יהואש נרצח: “וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו וַיִּקְשְׁרוּ-קָשֶׁר וַיַּכּוּ אֶת-יוֹאָשׁ בֵּית מִלֹּא הַיֹּרֵד סִלָּא: וְיוֹזָכָר בֶּן-שִׁמְעָת וִיהוֹזָבָד בֶּן-שֹׁמֵר עֲבָדָיו הִכֻּהוּ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם-אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד” (שם,כא-כב).
אם היה יהואש מלך צדיק כדברי ס’ מלכים, מדוע רצה חזאל לכבוש את ירושלים? ואיך יתכן שצדיק כמוהו נרצח ע”י עבדיו?
גם לכך יש למחבר דבה”י הסבר כפתיחה לסיפור על חזאל: “וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת-הָאֲשֵׁרִים וְאֶת-הָעֲצַבִּים וַיְהִי-קֶצֶף עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל-יְהוָה וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת-זְכַרְיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-מִצְוֹת יְהוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ–כִּי-עֲזַבְתֶּם אֶת-יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהוָה: וְלֹא-זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת-בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְהוָה וְיִדְרֹשׁ” (דבה”ב יז,יז-כב).
כלומר, טוען מחבר דבה”י יהואש היה צדיק רק עד מותו של יהוידע הכהן, אבל לאחר מותו נגרר אחרי שריו וחטאו הוא והעם, ואף רצחו את זכריה בן יהוידע בגלל נבואתו ותוכחתו. כל אלו גרמו לכך שחזאל עלה לכבוש את ירושלים והכניע את יהואש, וכן לכך שנרצח יהואש כמו שנרצח זכריה בן יהוידע הכהן.
ויותר מכך משנה המחבר מהמסופר אודות חזאל במלכים, בניגוד לאמור שם שחזאל הסתפק במנחת הכניעה של יהואש, מספר דבה”י כך: “וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-כָּל-שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל-שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק: כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיהוָה נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת-יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים: וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי-עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלֻיִים רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל-מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים” (שם,כג-כה).
כלומר, לא הסתפק חזאל במנחת הכניעה, אלא השחית את השרים ועשה שפטים ביהואש, מה שהביא לרציחתו של יהואש בידי עבדיו. ומוסיף עוד המחבר שלא נקבר יהואש על המלכים הקודמים, וזאת בסתירה לנאמר במלכים: “וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם-אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד” (מל”ב יב,כב).
אלו רק מספר דוגמאות בודדות, חוץ מאלו ישנן דוגמאות רבות נוספות, המוכיחות איך בצורה עקבית מחבר דבה”י דואג לספר על חטאים שגרמו לצרות ולהיפך, כשלא פעם סותר בדבריו את המסופר במלכים.
כפי שראינו בפוסט אחר בהרחבה, הסיפור שמספר מחבר דבה”י על מנשה מלך יהודה שונה בתכלית מהמסופר עליו בס’ מלכים.
בעוד בס’ מלכים מתואר מנשה כמלך היהודאי החוטא ביותר, חוטא כאחאב מלך ישראל החוטא הגדול, שהביא לחורבן ולגלות ממלכת יהודה. בדבה”י מתואר מנשה אמנם כחוטא, אבל חוטא קטן יותר שהוגלה בעצמו לבבל, שם חזר בתשובה והוחזר למלכותו, אז שינה את דרכיו, והגלות והחורבן אירעו בגלל חטאי דור החורבן ללא קשר למנשה.
להבנתי מה שעומד מאחורי היחס הסותר למנשה במלכים ובדבה”י, הוא הבעיתיות שהיתה למחבר דבה”י עם דמותו של מנשה.
א) למרות שלא מסופר במלכים שום דבר חיובי אודות מנשה, לא ניתן להתעלם מכך ש”רשע” זה מלך במשך 55 שנה! הוא המלך שמלך הכי הרבה זמן, הן מיהודה והן מישראל! איך יתכן שרשע שכזה יזכה להיות המלך עם תקופת המלוכה הכי ארוכה?
ב) בימי מנשה לא היו שום מלחמות עם יהודה, גם במקרא לא מסופר על צרות. וגם ממקורות חיצוניים אנו יודעים שמנשה היה ואסל נאמן למלכי אשור, מה שהקנה ליהודה שקט ושלווה.
ג) בנו החוטא של מנשה – אמון, נרצח בידי עבדיו, ואפילו נכדו יאשיהו הצדיק הגדול נרצח ע”י מלך מצרים, ודווקא מנשה סמל הרשע יצא ללא פגע?!
ד) מהממצאים הארכיאולוגיים עולה שתקופת מנשה היתה התקופה הכי טובה ביהודה, הן מבחינת צמיחה ורווחה כלכלית והן מבחינה דמוגרפית.
ה) חטאי מנשה אינם יכולים להיות הגורמים לחורבן ולגלות, אליבא דדבה”י האמון על הגמול האישי. ומאידך חייב להיות שמנשה קיבל גמול אישי על מעשיו.
אינני יודע מה ידע או לא ידע מחבר דבה”י אודות ימי מנשה, אבל לדעתי הוא לא יכל להתעלם מכך שתקופת שלטונו של מנשה היתה הכי יציבה והכי טובה שהיתה ליהודה, ההיפך הגמור ממה שהיה מצפה מחבר דבה”י.
מה שחייב אותו גם להמציא עונש חמור למנשה עצמו – גלות, ומאידך גם להשמיט את חטא הרצח ההמוני של מנשה ואף להמציא שחזר בתשובה, כל זה כדי להסביר למה מלך כל כך הרבה שנים ובהצלחה רבה.
זו השערה כמובן, מכיון שקשה כמובן לדעת מה בדיוק היו השיקולים של מחבר דבה”י.
אגב, יתכן שהמחבר עושה שימוש מסוים בנבואתו של ישעיהו שנאמרה לחזקיהו אביו:
“וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר-יְהוָה: הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא-יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יְהוָה: וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל” (מל”ב כ,טז-יח).
המחבר משתמש אולי בנבואה זו, כדי לספר שמנשה הוגלה ע”י מלך אשור ל”בבל” בדווקא (דבה”ב לג,יא), במקום לאשור עצמה כמצופה.
Pingback: האם רפורמת יאשיהו בוצעה בהשפעת ספר דברים? - מקרא וביקורת