נאמר “וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת” (ויק’ כד,יז-כא). המשך…
המקרא נכתב וצמח מתוך התרבות הישראלית והיהודאית, אך תרבות זו לא נוצרה בחלל ריק, אלא בתוך תרבויות שסבבו אותם ואף התערבבו בהם.
לכשנעיין בחוקי המקרא ובחוקי תרבויות המזרח הקדום, נגלה דמיון רב בין התרבויות השונות. להלן אביא השוואות בנושא חוקי העריות, בין חוקי המקרא לבין חוקי חמורבי והחוקים החתיים וחוקי אשנונה בפרט. ההשוואות הללו יכולות לעזור לנו בהבנת הכוונה המקורית של החוק המקראי. המשך…
נאמר “אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם” (ויק’ יז,ג-ה).
נחלקו תנאים האם קטע זה בא לאסור שחיטת חולין מחוץ למשכן – דעת רבי ישמעאל, או לאסור שחיטת קדשים מחוץ למשכן – דעת רבי עקיבא (חולין, יז,א).
האם גירסה אחרת של קטע זה יכול לפתור את המחלוקת? המשך…
נאמר “וְכִי יָמוּת מִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב” (ויק’ יא,לט), דהיינו נבלת בהמה טהורה מטמאת במגע.
אך האמנם?! המשך…
שערים בני ששה תאים, מוכרים לנו מן הממצאים הארכיאולוגיים בכמה וכמה אתרים. כך בחצור, מגידו, גזר, לכיש ואשדוד, וכן ביהץ בעבר-הירדן – שערים אלו מתוארכים למאות 9/10 לפנה”ס. שער דומה מוכר לנו אף מתקופה מאוחרת יותר, מתל-עירא שבנגב, המתוארך למאה ה-7 לפנה”ס. המשך…