בס’ בראשית ישנה רשימה של צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים – “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו” (בר’ מו,ח). ברשימה נזכרים בין היתר נכדיו של יהודה, חצרון וחמול, בני בנו פרץ: “וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל” (יב). המשך…
לאחר חורבן ממלכת ישראל ואף לפניה, היגרו וגלו רבים מהישראלים דרומה אל ממלכת יהודה, בחלקם הגדול לירושלים ששטחה גדל מאוד בימי חזקיהו. הישראלים הביאו עמם אמונות ומסורות שונות, שחלקן קיבלו מקום ביצירת המקרא. המקרא אמנם הוא חיבור יהודאי, אבל לא יכלו להתעלם מקולות דומיננטיים אחרים של הישראלים לשעבר.
דוגמה מעניינת בהקשר זה, קשור לפולחן הישראלי בבית-אל.
בפוסט זה אדון אם רעיון התניית ההבטחה ל”מלכות עולם” לדוד וזרעו, קודמת לחורבן ולגלות בבל או לא.
בפוסט זה ידובר על התפישות השונות של “תורת הגמול” במקרא, בין גמול מצטבר מדור לדור ובין גמול אישי. וכן על תפישתו של מחבר דברי-הימים בענין ועל השכתוב ההיסטורי שהוא עושה בעקבות כך. המשך…