באהל-מועד עומדת הפרוכת בין קודש-הקודשים לבין הקודש – שאר אהל מועד. עיון בפרשות ציווי הקמת המשכן ותיאור הקמתה בפועל, מעלה סתירה בין שתי אסכולות ביחס לתפקידה של הפרוכת ולכאורה גם להגדרתו של קודש-הקודשים עצמו. המשך…
נאמר בתלמוד הבבלי: “רב יהודה רמי כתיב (מל”א ח,ח) ‘ויראו ראשי הבדים’ וכתיב (מל”א ח,ח) ‘ולא יראו החוצה’, הא כיצד? נראין ואין נראין. תניא נמי הכי, ‘ויראו ראשי הבדים’, יכול לא יהו זזין ממקומן? ת”ל ‘ויאריכו הבדים’. יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? ת”ל ‘ולא יראו החוצה’, הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה, שנא’ (שיר השירים א,יג) ‘צרור המור דודי לי בין שדי ילין'” (יומא נד, א). המשך…
בס’ שמואל עצמו לא נזכר חורבן משכן שילה, מסופר רק על כך שהפלשתים לקחו את ארון הברית, ושעלי הכהן מת כששמע על כך (שמ”א ד-ה). האיזכור הראשון במקרא לחורבן משכן שילה הוא בס’ ירמיה.
סיפור הקמת המשכן מתחלק לשניים, פרשת ציווי הקמת המשכן (שמ’ כה-לא) ופרשת ביצוע הקמת המשכן (שמ’ לה-מ). פרשת הביצוע חוזרת כמעט מילה במילה על פרשת הציווי באריכות גדולה.
נשאלת השאלה, האם שתיהן, הן פרשת הציווי והן פרשת הביצוע, נכתבו בידי כותב אחד? המשך…
נאמר “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן” (שמ’ לח,כא). ניסוח פסוק זה תמוה למדי, וכנראה יש בו קטע שהוא תוספת מאוחרת, בשוגג או במזיד. המשך…
המזבח במשכן מכונה “מזבח הנחושת”, כך גם המזבח במקדש שלמה. האם לפי התיאור המקראי מדובר על אותו מזבח?
הפוסט אינו דן בהיסטוריות של “מזבח הנחושת”, אלא בבירור התיאור המקראי אודותיו. כלומר, האם המקרא מכוון לתאר את מזבח העולה במקדש שלמה כמי שהיה אותו מזבח המסופר שהיה במשכן במדבר?
המשך…
אחת השאלות בחקר המקרא היא האם המקור הכוהני (ס”כ) קדום למקור הדויטרונומיסטי (ס”ד – ספר דברים) כפי הסדר שהם לפנינו בתורה – זוהי עמדתם של יחזקאל קויפמן ואחרים, או שס”ד קדום לס”כ כפי התפישה הרווחת במחקר מאז וולהאוזן.
פוסט זה עוסק בחריגותו של “מזבח הזהב” מכלל כלי המשכן, ובמסקנה הנובעת מתוך התהיות בענין לכך ש”מזבח הזהב” הינו התפתחות מאוחרת באסכולה הכוהנית ותוספת מאוחרת בטקסט המקראי.
המשך…נאמר “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ […] וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל: וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה” (במ’ יא,טז-כו). המשך…
בפרשת פרה אדומה נאמר “הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ” (במ’ יט,יא-יג).
בקטע זה מובעת האיסור להשאר טמא. לאדם הנטמא ישנו תהליך ברור ומסודר של היטהרות, וכמו במקרה זה – אדם הנטמא למת נטמא מיד ל-7 ימים. ביום ה-3 לטומאתו עליו להתחטא במי אפר הפרה האדומה, וכן ביום ה-7 והאחרון לטומאתו. מודגש עוד בקטע, שאם האדם אינו מתחטא, טומאתו לא עוברת לאחר שבעת ימי הטומאה. ועוד יותר מזה מודגש שמי שאינו מתחטא נענש בעונש הכרת, מכיון שנשאר בטומאתו.
ברצוני להתמקד דווקא בנקודה אחרת בקטע המצוטט: “כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא” (יג). המשך…