נאמר בתלמוד הבבלי: “רב יהודה רמי כתיב (מל”א ח,ח) ‘ויראו ראשי הבדים’ וכתיב (מל”א ח,ח) ‘ולא יראו החוצה’, הא כיצד? נראין ואין נראין. תניא נמי הכי, ‘ויראו ראשי הבדים’, יכול לא יהו זזין ממקומן? ת”ל ‘ויאריכו הבדים’. יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? ת”ל ‘ולא יראו החוצה’, הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה, שנא’ (שיר השירים א,יג) ‘צרור המור דודי לי בין שדי ילין'” (יומא נד, א). המשך…
בס’ שמואל עצמו לא נזכר חורבן משכן שילה, מסופר רק על כך שהפלשתים לקחו את ארון הברית, ושעלי הכהן מת כששמע על כך (שמ”א ד-ה). האיזכור הראשון במקרא לחורבן משכן שילה הוא בס’ ירמיה.
על אלקנה מסופר שהיה עולה עם משפחתו לשילה, כדי לזבוח את “זבח הימים” (שמ”א א,כא; ב,יט). מצוין שאלקנה היה עושה כך “שנה בשנה” (שם א,ז) ו”מימים ימימה” (שם א,ג; ב,יט), כלומר פעם בשנה היה עולה לשילה לזבוח את “זבח הימים” (ראה שמ’ יג,י; שופ’ יא,מ; כא,יט).
מה הוא אותו “זבח הימים”? האם הוא חלק מחג ציבורי או משהו משפחתי?
המשך…
בספר מלכים אנו רואים ביקורת חוזרת ונשנית אצל מלכי יהודה שאפשרו את ההקרבה בבמות ולא פעלו לריכוז הפולחן בבית המקדש בירושלים כפי שעשו חזקיהו ויאשיהו. בפוסט זה נראה שישנה ביקורת שכזו גם על שלמה המלך, זה שבסופו של דבר הקים את בית המקדש. ונראה שלתפישת המחבר עצם ההקרבה בבמות היא מצב לא תקין גם אם נעשה בהיתר.
המשך…
בפרשת ‘משפט הכהנים’ בספר דברים ישנו חצי משפט הנראה כמשובש במעט, שנסתבכו בו הפרשנים להסבירו – “לבד ממכריו על האבות”. בפוסט זה אציג הסבר סביר ומתקבל על הדעת שאמרו בענין.
במקרא אנו מוצאים שהאל אומר לדוד המלך שלא הוא יבנה את המקדש אלא בנו, שלמה. האמנם? האם ייתכן שבכלל האל רצה למנוע בכלל את הקמת המקדש?
בפוסט זה אציג השערה לפיה השלטון הבבלי, לאחר חורבן ירושלים והמקדש, איפשר המשך פולחן במקום המקדש, אך האישור היה מצוצמם ואסר הקרבת קרבנות מן-החי. מצב חוקי זה נמשך עד להצהרת כורש.
המשך…בפוסט זה אציג את הטענה, לפיה תפילת שלמה לא נכתבה בידי שלמה המלך אלא בידי גולי גלות יהויכין בבבל, כ-400 שנה לאחר מכן.
לאחרונה יצא ספרו המרתק של פרופ’ יאיר הופמן “התאנים הטובות”, על גלות יהויכין ומורשתה. גלות יהויכין חלה בשנת 597 לפנה”ס, אז הוגלה יהויכין בידי נבוכדנאצר מלך בבל לבבל, בגלות זו הוגלתה גם האליטה השלטונית והכוהנית. רובם התיישבו בשתי ערים: בבל ותל-אביב, הרחוקות זו מזו. יחזקאל ישב בת”א (יחז’ ג, טו), אבל שאר השרים והכהנים ישבו דווקא בבבל.
המשך…בפרשת פרה אדומה נאמר “הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ” (במ’ יט,יא-יג).
בקטע זה מובעת האיסור להשאר טמא. לאדם הנטמא ישנו תהליך ברור ומסודר של היטהרות, וכמו במקרה זה – אדם הנטמא למת נטמא מיד ל-7 ימים. ביום ה-3 לטומאתו עליו להתחטא במי אפר הפרה האדומה, וכן ביום ה-7 והאחרון לטומאתו. מודגש עוד בקטע, שאם האדם אינו מתחטא, טומאתו לא עוברת לאחר שבעת ימי הטומאה. ועוד יותר מזה מודגש שמי שאינו מתחטא נענש בעונש הכרת, מכיון שנשאר בטומאתו.
ברצוני להתמקד דווקא בנקודה אחרת בקטע המצוטט: “כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא” (יג). המשך…