המקרא נכתב וצמח מתוך התרבות הישראלית והיהודאית, אך תרבות זו לא נוצרה בחלל ריק, אלא בתוך תרבויות שסבבו אותם ואף התערבבו בהם.
לכשנעיין בחוקי המקרא ובחוקי תרבויות המזרח הקדום, נגלה דמיון רב בין התרבויות השונות. להלן אביא השוואות בנושא חוקי העריות, בין חוקי המקרא לבין חוקי חמורבי והחוקים החתיים וחוקי אשנונה בפרט. ההשוואות הללו יכולות לעזור לנו בהבנת הכוונה המקורית של החוק המקראי. המשך…
ישנם כמה וכמה מקומות במקרא מהם נראה שכפי הנראה חדרו לנוסח המקרא הערות והגהות שנכתבו מחוץ לטקסט, כפרשנות בדרך כלל, אך חדרו אל הטקסט עצמו בהעתקה מאוחרת יותר.
נאמר “וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ” (ויק’ כ,יט-כ). המשך…
בתוך המקור הכוהני (ס”כ) נמצא קובץ פרקים ייחודי, שהחוקרים זיהו אותו כקובץ עצמאי בעל מאפיינים משלו – והכוונה היא לויק’ פרקים יז-כו.
החוקרים כינו קובץ זה בשם “ספר הקדושה” (סה”ק) ואת מחבריו “אסכולת הקדושה”, על שם אחד ממאפייניו הבולטים של קובץ זה – הדרישה להתקדשותם של ישראל והכהנים, והדגשת קדושתו של אלוהי ישראל – נקודות הייחודיות לחיבור זה. תת-רובד זה מעבד פעמים רבות את הרובד הכוהני הקודם לו.
בפרשת פרה אדומה נאמר “הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ” (במ’ יט,יא-יג).
בקטע זה מובעת האיסור להשאר טמא. לאדם הנטמא ישנו תהליך ברור ומסודר של היטהרות, וכמו במקרה זה – אדם הנטמא למת נטמא מיד ל-7 ימים. ביום ה-3 לטומאתו עליו להתחטא במי אפר הפרה האדומה, וכן ביום ה-7 והאחרון לטומאתו. מודגש עוד בקטע, שאם האדם אינו מתחטא, טומאתו לא עוברת לאחר שבעת ימי הטומאה. ועוד יותר מזה מודגש שמי שאינו מתחטא נענש בעונש הכרת, מכיון שנשאר בטומאתו.
ברצוני להתמקד דווקא בנקודה אחרת בקטע המצוטט: “כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא” (יג). המשך…
בין שתי פרשיות העריות (ויק’ יח וכ) יש דמיון רב ומאידך ישנם גם הבדלים רבים, שיש בהם להעיד אולי שמקור שני הפרקים ממקורות שונים.
שני הפרקים דנים בעברות דומות, ומכללן ב-12 עברות מסויימות:
א) נתינתו זרעו למולך (יח,כא; כ,ב-ה), ב) ניאוף אשת איש (יח,כ; כ,י), ג) אשת אביו (יח,ח; כ,יא), ד) כלתו אשת בנו (יח,טו; כ,יב), ה) זכר (יח,כב; כ,יג), ו) אשה ובתה (יח,יז; כ,יד), ז) בהמה (יח,כג; כ,טו-טז), ח) אחותו (יח,ט ויא; כ,יז), ט) נדה (יח,יט; כ,יח), י) אחות אביו או אמו (יח,יב-יג; כ,יט), יא) דודתו (יח,יד; כ,כ), יב) אשת אחיו (יח,טז; כ,כא). המשך…