בפוסט זה נראה את שתי הגישות השונות בתכלית בתיאור מנשה מלך יהודה וימי מלכותו, בין הספרים מלכים ודברי הימים.
האם מנשה היה המלך החוטא הגדול שהביא לחורבן ולגלות, או שאמנם היה חוטא אבל חזר בתשובה והחורבן והגלות אינן אלא כתוצאה מחטאי דור החורבן ולא מנשה.
הן במלכים (מל”ב כא,ב-ז, עיי”ש) והן בדבה”י (דבה”ב לג,ב-ז, עיי”ש) פורטו חטאי האלילות הגדולים של מנשה מלך יהודה:
מלכים:
“וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה–כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם: וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת-שְׁמִי: וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל-צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה: וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה–לְהַכְעִיס: וַיָּשֶׂם אֶת-פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה–בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל-דָּוִד וְאֶל-שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת-שְׁמִי לְעוֹלָם: וְלֹא אֹסִיף לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם רַק אִם-יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים וּלְכָל-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה: וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת-הָרָע מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (מל”ב כא,ב-ט).
בדומה גם בדברי הימים:
“וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר נִתַּץ יְחִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרוֹת וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם: וּבָנָה מִזְבְּחוֹת בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם יִהְיֶה-שְּׁמִי לְעוֹלָם: וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל-צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה: וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת-בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן-הִנֹּם וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה–לְהַכְעִיסוֹ: וַיָּשֶׂם אֶת-פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה–בְּבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֶל-דָּוִיד וְאֶל-שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת-שְׁמִי לְעֵילוֹם: וְלֹא אֹסִיף לְהָסִיר אֶת-רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֶעֱמַדְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם רַק אִם-יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִים לְכָל-הַתּוֹרָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים בְּיַד-מֹשֶׁה: וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה אֶת-יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת רָע–מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (דבה”ב לג,ב-ט).
בהדגשה ניתן לשים לב, שמלכים משווה את מנשה לאחאב, בעוד דבה”י על אף שהוא מתבסס על הקטע במלכים, הוא משמיט השוואה זו לאחאב!
לאחר פירוט החטאים הדומים בעיקרון בשני הספרים, מכאן ואילך הם שונים בגישתם כלפי מנשה.
מלכים אומר כך:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה בְּיַד-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ-יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם-אֶת-יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו: לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל-שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: וְנָטִיתִי עַל-יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת-מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת-יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר-יִמְחֶה אֶת-הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל-פָּנֶיהָ: וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל-אֹיְבֵיהֶם: יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי–מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר-מִלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה: וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים–לְמַלְכֵי יְהוּדָה” (מל”ב כא,י-יז).
לדברי מחבר ס’ מלכים בעקבות חטאי מנשה נגזרה גזירת החורבן וגלות בבל, ודואג להשוות שוב ל”בית אחאב”. כמו כן הוא מזכיר נקודה נוספת – שמנשה רצח חפים מפשע רבים בירושלים.
כשמתאר ס’ מלכים את אמון בן מנשה, הוא מתאר אותו כחוטא כמו אביו –
“וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו: וַיֵּלֶךְ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-הָלַךְ אָבִיו וַיַּעֲבֹד אֶת-הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָבַד אָבִיו וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם: וַיַּעֲזֹב אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו וְלֹא הָלַךְ בְּדֶרֶךְ יְהוָה” (מל”ב כא,כ-כב).
אודות יאשיהו נכדו של מנשה יודע ס’ מלכים לספר, שהוא זה שהרס את מזבחותיו של מנשה שבנה במקדש:
“וְאֶת-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ” (מל”ב כג,יב).
בהמשך שוב חוזר ס’ מלכים על עונש הגלות בעקבות חטאי מנשה:
“אַךְ לֹא-שָׁב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר-חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל-הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יְהוָה גַּם אֶת-יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת-יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר-בָּחַרְתִּי אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם” (מל”ב כג,כו-כז).
ושוב מזכיר את עונש החורבן והגלות וגם את חטא הרצח של מנשה:
“אַךְ עַל-פִּי יְהוָה הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: וְגַם דַּם-הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא-אָבָה יְהוָה לִסְלֹחַ” (מל”ב כד,ג-ד).
עונש הגלות בגלל מנשה נזכר גם בידי ירמיהו:
“וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן-יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר-עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם” (ירמ’ טו,ד).
איור של מנשה מהמאה ה-16 לספירה
לעומת גישת ס’ מלכים, גישת דברי-הימים על מנשה שונה בתכלית.
אף שכאמור אף הוא מזכיר את חטאי מנשה (אך ללא ההשוואה בין מנשה לאחאב, כאמור), אך במקום להביא את הקטע אודות גזירת החורבן והגלות בעקבות חטאי מנשה הוא מספר סיפור שאין לו זכר בס’ מלכים:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מְנַשֶּׁה וְאֶל-עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ: וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה: וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים … וַיָּסַר אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת-הַסֶּמֶל מִבֵּית יְהוָה וְכָל-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית-יְהוָה וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר: וַיִּבֶן אֶת-מִזְבַּח יְהוָה וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (דבה”ב לג,י-טז).
במקום גזירת גלות על יהודה, מספר דבה”י על עונש גלות שהוטל על מנשה עצמו שהוגלה בידי אשור ל”בבל” (ולא לאשור!), וששם חזר בתשובה.
כמו כן הוא מספר שמנשה עצמו היה זה שהרס את המזבחות שבנה במקדש (בניגוד למלכים המספר שיאשיהו עשה זאת), ואף דאג לשכנע את העם לחזור לזבוח לאלוהי ישראל.
דבה”י גם אינו מזכיר את חטאי הרצח של מנשה, בניגוד למלכים שמזכיר חטא זה פעמיים (כנראה כדי שחטאיו יהיו רק חטאי “בן אדם למקום” שתשובתו תוכל לגרום למחילה, אבל לא חטאי “בן אדם לחבירו” כרצח שעל זה אין סליחה כדברי מלכים).
כשמתאר דבה”י את אמון בן מנשה שחטא כאביו ולבסוף נרצח, הוא דואג להוסיף תוספת שאינה קיימת במקבילה בס’ מלכים:
“וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו וּלְכָל-הַפְּסִילִים אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו זִבַּח אָמוֹן וַיַּעַבְדֵם: וְלֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יְהוָה כְּהִכָּנַע מְנַשֶּׁה אָבִיו כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה” (דבה”ב לג,כב-כג).
מחבר דבה”י דואג להדגיש (בניגוד למלכים) שבסופו של דבר לא היה אמון בדיוק כמו אביו, שכן אביו מנשה חזר בתשובה, בניגוד לאמון ש”הרבה אשמה”.
לאחר מכן כשמספר דבה”י על הריסת האלילות והבמות בידי יאשיהו נכדו של מנשה (דבה”ב לד,ג-ז), הוא משמיט את איזכור הריסת מזבחותיו של מנשה שבנה במקדש, ובכלל הוא מתעלם מטיהור המקדש. דבר המובן עתה, שכן לדברי דבה”י מנשה עצמו הרס את מזבחותיו וטיהר את המקדש.
דבה”י גם דואג להסביר למה בכל זאת גלה העם, וטוען שזה בגלל חטאי העם עצמו בדור החורבן:
“גַּם כָּל-שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הִרְבּוּ לִמְעָל מַעַל כְּכֹל תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם וַיְטַמְּאוּ אֶת-בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלִָם: וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ כִּי-חָמַל עַל-עַמּוֹ וְעַל-מְעוֹנוֹ: וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת-יְהוָה בְּעַמּוֹ עַד-לְאֵין מַרְפֵּא” (דבה”ב לו,יד-טז).
בניגוד למלכים שכותב שהחורבן והגלות של יהודה הם בעקבות חטאי מנשה, ואף דואג לחזור על זה שוב ושוב. דבה”י אינו מזכיר דבר כזה כלל וכלל, מבחינתו מנשה עצמו הוא זה שנענש והוא זה שגלה, ואף חזר בתשובה ותיקן מה שקלקל ודאג לנסות להחזיר את העם בתשובה.
לסיכום: לפי מלכים וירמיהו מנשה היה חוטא ורוצח מתחילתו עד סופו, וחוטא כאחאב, והוא הגורם לגלות ולחורבן. לעומת זאת לפי דבה”י מנשה אמנם היה חוטא (אך לא כאחאב ולא רוצח), עד שהוא עצמו גלה לבבל וחזר בתשובה ותיקן את קלקוליו, והחורבן וגלות יהודה זה בכלל בגלל חטאי העם בדור החורבן ולא חטאי מנשה.
מדוע שינוי הגישה הגדול בין ס’ מלכים ובין ס’ דברי הימים ביחס למנשה מלך יהודה?
את התשובה המלאה תקבלו בפוסט הבא, אבל בשביל שלא תישארו במתח אז אציין רק את עיקרה:
מחבר ס’ דברי הימים אינו מאמין בחטאים המצטברים מדור לדור עד שתתמלא הסאה ויענשו בני דור מסויים יתר על מה שחטאו הם, אלא הוא מאמין בגמול אישי מיידי לחוטא עצמו ולדור החוטא עצמו.
מה זה אומר ומהיכן שינוי הגישה? על כך בפוסט אחר.
מעניין, אבל כותב דברי הימים לא ידע שקוראיו יקראו גם את ספר מלכים?
לפעמים נראה שהמחבר יוצא צנקודת הנחה שהקורא מכיר כבר את ס’ מלכים, אבל מצד שני נראה שהוא קיווה להוות תחליף.
צריך לזכור שמן הסתם ס’ מלכים כמו רוב כתבי המקרא, עדיין לא היו נפוצים בעם בימיו.
כמו כן צריך לזכור שתופעת הספרות האלטרנטיבית לספרי המקרא היתה לא קטנה בימי בית שני, כמו שרואים מקומראן.
וואו, מסקרן ביותר!
האם התשובה בנויה על כך שדבה”י מנסה לפאר ולרומם את בית דוד, גם במחיר טיהור מנשה? תשובה דחוקה, שכן אמון הוא גם ממלכי יהודה ועדיין דבה”י כותב עליו שהוא הרבה אשמה
אינו דומה מלך שמלך שנתיים למלך שמלך חמישים וחמש שנה.