“ויהי כן” – נוסח משובש בנוסח המסורה

לאורך פרשת הבריאה (בר’ א) חוזרים שני היגדים “ויהי כן” ו”וירא אלהים כי טוב” בצורות שונות.

היגדים אלו חוזרים בכל אחד מימי הבריאה מלבד היום השני של הבריאה, בו ההיגד “ויהי כן” מופיע במקום מיד לאחר אמירת האל כבשאר הימים לפני הבריאה עצמה, לפני ה”ויעש אלהים”, כאן הוא מופיע רק לאחר הבריאה עצמה¹, ואילו ההיגד “וירא אלהים כי טוב” חסר לגמרי ביום השני, המדרש כבר התקשה בחסרון זה (ראו בראשית רבה ו,ו).

ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.
ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.
ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

ברור למדי שמיקומן של המילים “ויהי כן” בסוף הקטע אינו מתאים, אלא לסוף ה”מאמר”. כמו במקרים אחרים בפרשת הבריאה: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן” (שם,ט), וכן “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן” (שם,יא).

וחשבתי, שהרי בדוגמאות אחרות בהם ישנו גם “מאמר” וגם “עשייה”, המילים “ויהי כן” מופיעות אכן בסוף ה”מאמר” ולפני ה”עשייה”.
ראו “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב” (בר’ א,יד-יח).
וכן “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי-כֵן: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב” (שם,כד-כה).

ולכן ניתן לשער שאולי במקרה הנדון, יש למקם את המילים “ויהי כן” בסוף ה”מאמר” ולפני ה”עשייה”, כמו בשאר הפרשה.

המעניין הוא שבתרגום השבעים אנו מוצאים מענה לשני הקשיים, ההיגד “ויהי כן” מופיע במקומו מיד לאחר אמירת האל – “ויאמר אלהים” במקום לאחר הביצוע כבנוסח המסורה, ואילו לאחר הביצוע מופיע במקומו ההיגד “וירא אלהים כי טוב” כשבאר הימים.

ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם וַיְהִי כֵן.
ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

השלמת ההיגד החסר בתה”ש יכול היה להחשב רק כהשלמת המתרגם שרצה לעשות הרמוניזציה בפרשה ולא כנוסח עברי שעמד בפניו, אבל מכיון שבנוסח המסורה ההיגד “ויהי כן” נמצא במיקום שגוי ולא מובן, סביר יותר שטעות סופר העבירה את ההיגד “ויהי כן” למיקומו של ההיגד “וירא אלהים כי טוב” ומחקה אותו בשוגג.

1. כבר כתבתי על כך בעבר כאן.