דניאל, אנטיוכוס וחנוכה

חוקרי המקרא שמו לב לעובדה מעניינת ביותר: מחבר ס’ דניאל אינו מכיר את התקופה אליה הוא מייחס את דניאל – התקופה הבבלית והפרסית¹, אך הוא יודע היטב את ההיסטוריה של התקופה ההלניסטית בא”י, וככל שהיא נמשכת הוא יודע עליה יותר – כשהכי הרבה מידע יש לו דווקא על תקופתו של אנטיוכוס ד’ אפיפנס, בימיו החל בסופו של דבר נצחון החשמונאים.

אך מה, המחבר יודע לספר על מלחמותיו ואף על גזרותיו של אנטיוכוס נגד היהודים בדומה להיסטוריה אותה אנו מכירים ממקורות אחרים, אבל כשהוא מתאר את נצחון היהודים הוא מתאר נצחונות שמימיים ומלכות עולם של היהודים – ללא שום קשר למציאות ההיסטורית!

הסיקו מכך החוקרים, שהמחבר כתב את ספרו בתקופת גזרותיו של אנטיוכוס ד’ אפיפנס, אך חזה להן סוף אחר מזו ההיסטורית.

---

כבר חלק מהפרשנים המסורתיים הסבירו את הנבואות בפרקים האחרונים של ס’ דניאל, על התקופה ההלניסטית וגזירות אנטיוכוס. לכשנעיין בדברים נראה, שבאופן יוצא דופן משאר ספרי הנביאים, התיאור של ס’ דניאל הוא מפורט ביותר, ואף מדויק, בעיקר תיאור ימי אנטיוכוס ד’.
אבל כל זה רק עד נקודה מסויימת – נצחון החשמונאים. מחבר דניאל יודע מגזירות אנטיוכוס, אבל לא יודע ממפלתו כפי שהתרחשה.

כעת אפרט ואסביר בתמצות את דברי דניאל בהתאם לידוע ממקורות היסטוריים:
האימפריה של אלכסנדר מוקדון והתפרקותה לכמה חלקים – “וְעָמַד מֶלֶךְ גִּבּוֹר וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ: וּכְעָמְדוֹ תִּשָּׁבֵר מַלְכוּתוֹ וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם וְלֹא לְאַחֲרִיתוֹ וְלֹא כְמָשְׁלוֹ אֲשֶׁר מָשָׁל כִּי תִנָּתֵשׁ מַלְכוּתוֹ וְלַאֲחֵרִים מִלְּבַד-אֵלֶּה” (דני’ יא,ג-ד).
נישואי אנטיוכוס ב’ לברניקי בת תלמי ב’ מלך מצרים כאות ברית – “וְיֶחֱזַק מֶלֶךְ-הַנֶּגֶב וּמִן-שָׂרָיו וְיֶחֱזַק עָלָיו וּמָשָׁל מִמְשָׁל רַב מֶמְשַׁלְתּוֹ: וּלְקֵץ שָׁנִים יִתְחַבָּרוּ וּבַת מֶלֶךְ-הַנֶּגֶב תָּבוֹא אֶל-מֶלֶךְ הַצָּפוֹן לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים וְלֹא-תַעְצֹר כּוֹחַ הַזְּרוֹעַ וְלֹא יַעֲמֹד וּזְרֹעוֹ וְתִנָּתֵן הִיא וּמְבִיאֶיהָ וְהַיֹּלְדָהּ וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתִּים” (שם,ה-ו).
תלמי ג’ נלחם בסלווקוס ב’ במסגרת המלחמה הסורית ג’ – “וְעָמַד מִנֵּצֶר שָׁרָשֶׁיהָ כַּנּוֹ וְיָבֹא אֶל-הַחַיִל וְיָבֹא בְּמָעוֹז מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְעָשָׂה בָהֶם וְהֶחֱזִיק: וְגַם אֱלֹהֵיהֶם עִם-נְסִכֵיהֶם עִם-כְּלֵי חֶמְדָּתָם כֶּסֶף וְזָהָב בַּשְּׁבִי יָבִא מִצְרָיִם וְהוּא שָׁנִים יַעֲמֹד מִמֶּלֶךְ הַצָּפוֹן: וּבָא בְּמַלְכוּת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וְשָׁב אֶל-אַדְמָתוֹ” (שם,ז-ט).
סלווקוס ג’ ואנטיוכוס ג’ נלחמים בתלמי ג’ וד’ – “וּבָנָו יִתְגָּרוּ וְאָסְפוּ הֲמוֹן חֲיָלִים רַבִּים וּבָא בוֹא וְשָׁטַף וְעָבָר וְיָשֹׁב ויתגרו (וְיִתְגָּרֶה) עַד-מָעֻזֹּה” (שם,י).

קרב רפיח – “וְיִתְמַרְמַר מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וְיָצָא וְנִלְחַם עִמּוֹ עִם-מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רָב וְנִתַּן הֶהָמוֹן בְּיָדוֹ: וְנִשָּׂא הֶהָמוֹן ירום (וְרָם) לְבָבוֹ וְהִפִּיל רִבֹּאוֹת וְלֹא יָעוֹז” (שם,יא-יב).
קרב עזה – “וְשָׁב מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רַב מִן-הָרִאשׁוֹן וּלְקֵץ הָעִתִּים שָׁנִים יָבוֹא בוֹא בְּחַיִל גָּדוֹל וּבִרְכוּשׁ רָב: וּבָעִתִּים הָהֵם רַבִּים יַעַמְדוּ עַל-מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן–וְנִכְשָׁלוּ: וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלְלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּ וְעַם מִבְחָרָיו וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד: וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ-הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ” (שם,יג-טז).
ברית בין אנטיוכוס ג’ לתלמי ה’ באמצעות נישואין שנכשלה – “וְיָשֵׂם פָּנָיו לָבוֹא בְּתֹקֶף כָּל-מַלְכוּתוֹ וִישָׁרִים עִמּוֹ–וְעָשָׂה וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן-לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא-לוֹ תִהְיֶה” (שם,יז).
כיבושי אנטיוכוס ג’ באסיה הקטנה והקרב עם הרומאים – “וישב (וְיָשֵׂם) פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ: וְיָשֵׁב פָּנָיו לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא: וְעָמַד עַל-כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה” (שם,יח-כ).

עליית אנטיוכוס ד’ למלוכה תוך עקיפת דמטריוס א’, וסילוק חוניו ג’, והדאגה מהפיצויים לרומא – “וְעָמַד עַל-כַּנּוֹ נִבְזֶה וְלֹא-נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת וּבָא בְשַׁלְוָה וְהֶחֱזִיק מַלְכוּת בַּחֲלַקְלַקּוֹת: וּזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף יִשָּׁטְפוּ מִלְּפָנָיו וְיִשָּׁבֵרוּ וְגַם נְגִיד בְּרִית: וּמִן-הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו יַעֲשֶׂה מִרְמָה וְעָלָה וְעָצַם בִּמְעַט-גּוֹי: בְּשַׁלְוָה וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא-עָשׂוּ אֲבֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבֹתָיו בִּזָּה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר וְעַל מִבְצָרִים יְחַשֵּׁב מַחְשְׁבֹתָיו וְעַד-עֵת” (שם,כא-כד).
מסע אנטיוכוס ד’ על תלמי ו’, וביקורו הראשון בירושלים לאחר המסע – “וְיָעֵר כֹּחוֹ וּלְבָבוֹ עַל-מֶלֶךְ הַנֶּגֶב בְּחַיִל גָּדוֹל וּמֶלֶךְ הַנֶּגֶב יִתְגָּרֶה לַמִּלְחָמָה בְּחַיִל-גָּדוֹל וְעָצוּם עַד-מְאֹד וְלֹא יַעֲמֹד כִּי-יַחְשְׁבוּ עָלָיו מַחֲשָׁבוֹת: וְאֹכְלֵי פַת-בָּגוֹ יִשְׁבְּרוּהוּ וְחֵילוֹ יִשְׁטוֹף וְנָפְלוּ חֲלָלִים רַבִּים: וּשְׁנֵיהֶם הַמְּלָכִים לְבָבָם לְמֵרָע וְעַל-שֻׁלְחָן אֶחָד כָּזָב יְדַבֵּרוּ וְלֹא תִצְלָח כִּי-עוֹד קֵץ לַמּוֹעֵד: וְיָשֹׁב אַרְצוֹ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וּלְבָבוֹ עַל-בְּרִית קֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב לְאַרְצוֹ” (שם,כה-כח).
המסע השני של אנטיוכוס בשנת 168 לפנה”ס, והנסיגה בעקבות לחץ הרומאים, וביקורו השני בירושלים לאחר המסע הכושל – “לַמּוֹעֵד יָשׁוּב וּבָא בַנֶּגֶב וְלֹא-תִהְיֶה כָרִאשֹׁנָה וְכָאַחֲרוֹנָה: וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב וְיָבֵן עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ” (שם,כט-ל).

גזירות אנטיוכוס ד’ – “וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם: וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ” (שם,לא-לב).
יודעי התורה ילמדו את המון העם תורה, ויסבלו מרדיפות, ויצרפו אליהם רבים לא בלב שלם אך לא יצליחו לסננם– “וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה–יָמִים: וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת: וּמִן-הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן–עַד-עֵת קֵץ  כִּי-עוֹד לַמּוֹעֵד” (שם,לג-לה).
האלהת אנטיוכוס “אפיפנס” (המתגלה) ודברו נגד אלוהי ישראל ועידוד האלילות– “וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ הַמֶּלֶךְ וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְגַּדֵּל עַל-כָּל-אֵל וְעַל אֵל אֵלִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת וְהִצְלִיחַ עַד-כָּלָה זַעַם כִּי נֶחֱרָצָה נֶעֱשָׂתָה: וְעַל-אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו לֹא יָבִין וְעַל-חֶמְדַּת נָשִׁים וְעַל-כָּל-אֱלוֹהַּ לֹא יָבִין כִּי עַל-כֹּל יִתְגַּדָּל: וְלֶאֱלֹהַּ מָעֻזִּים עַל-כַּנּוֹ יְכַבֵּד וְלֶאֱלוֹהַּ אֲשֶׁר לֹא-יְדָעֻהוּ אֲבֹתָיו יְכַבֵּד בְּזָהָב וּבְכֶסֶף וּבְאֶבֶן יְקָרָה–וּבַחֲמֻדוֹת: וְעָשָׂה לְמִבְצְרֵי מָעֻזִּים עִם-אֱלוֹהַּ נֵכָר אֲשֶׁר הכיר (יַכִּיר) יַרְבֶּה כָבוֹד וְהִמְשִׁילָם בָּרַבִּים וַאֲדָמָה יְחַלֵּק בִּמְחִיר” (שם,לו-לט).

עד לשלב זה הכל פחות או יותר נכון היסטורית, אך מכאן ואילך לחלוטין לא:

ראה “וּבְעֵת קֵץ יִתְנַגַּח עִמּוֹ מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וּבָאֳנִיּוֹת רַבּוֹת וּבָא בַאֲרָצוֹת וְשָׁטַף וְעָבָר: וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ–אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן: וְיִשְׁלַח יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת וְאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא תִהְיֶה לִפְלֵיטָה: וּמָשַׁל בְּמִכְמַנֵּי הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וּבְכֹל חֲמֻדוֹת מִצְרָיִם–וְלֻבִים וְכֻשִׁים בְּמִצְעָדָיו: וּשְׁמֻעוֹת יְבַהֲלֻהוּ מִמִּזְרָח וּמִצָּפוֹן וְיָצָא בְּחֵמָא גְדֹלָה לְהַשְׁמִיד וּלְהַחֲרִים רַבִּים: וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ בֵּין יַמִּים לְהַר-צְבִי-קֹדֶשׁ וּבָא עַד-קִצּוֹ וְאֵין עוֹזֵר לוֹ” (שם,מ-מה).
לא היתה מלחמה נוספת בין אנטיוכוס ד’ למצרים, ועל הממלכה הסלווקית.

וגם ההמשך לא התממש:
“וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל-בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא-נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל-הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר: וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם: וְהַמַּשְׂכִּלִים–יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד” (שם יב,א-ג).

מחבר ס’ דניאל מתאר את סופן של הגזירות בגאולה שלימה ותחיית המתים, ואינו יודע מפועלם של בני חשמונאי.
רמז לכך שאירועים אלו עדיין לא קרו בימי הכותב, שכן הוא פתאום קוטע את רצף הנבואה בכותרת – “ובעת קץ” (שם,מ) כמדבר על אירועים עתידיים.
היוצא מזה, שנבואות דניאל נכתבו לכאורה בזמן גזירות אנטיוכוס ולפני מרד החשמונאים (או עכ”פ נצחונם).

דפוס דומה אנו רואים גם בנבואות נוספות בס’ דניאל, המרמזות אף הן על זמן כתיבתן המאוחר:

הממלכות הפרסית והמדית שתקומנה אחרי זו הבבלית –  “וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי–אֲרַע מִנָּךְ וּמַלְכוּ תְלִיתָאָה אָחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכָל-אַרְעָא” (דני’ ב,לט).
יוון האימפריה רביעית המשולה לברזל החזק שבמתכות – “וּמַלְכוּ רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא כָּל-קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא וּכְפַרְזְלָא דִּי-מְרָעַע כָּל-אִלֵּן תַּדִּק וְתֵרֹעַ” (שם,מ).
הממלכות ההלניסטיות תהיינה מפולגות מהן חזקות ומהן חלשות– “וְדִי-חֲזַיְתָה רַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מִנְּהֵן חֲסַף דִּי-פֶחָר וּמִנְּהֵן פַּרְזֶל–מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה וּמִן-נִצְבְּתָא דִי-פַרְזְלָא לֶהֱוֵא-בַהּ כָּל-קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָה פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא: וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מִנְּהֵן פַּרְזֶל וּמִנְּהֵן חֲסַף–מִן-קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵא תְבִירָה” (שם,מא-מב).
הנישואין בין הסלווקים לתלמיים לא יגרום לשלום בין הממלכות ההלניסטיות – “וְדִי חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא–מִתְעָרְבִין לֶהֱו‍ֹן בִּזְרַע אֲנָשָׁא וְלָא-לֶהֱו‍ֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם-דְּנָה הֵא-כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם-חַסְפָּא” (שם,מג).

עד כאן התיאור הוא נכון, אבל כאן באה נבואה משיחית שלא התגשמה:
בתקופת הממלכות ההלניסטיות תקום ממלכת ישראל שתעמוד לעד ותכלה את הממלכות ההלניסטיות – “וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל-אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא” (שם,מד).

הנה לנו כאן רמז נוסף לזמנו של המחבר, שעומד בתקופת הממלכות ההלניסטיות ומייחל למלוכה ישראלית שתפיל את אותן ממלכות ותעמוד לעד.

כך גם בנבואה שלישית:

תקום האימפריה ההלניסטית שתהיה חזקה מקדמותיה – “כֵּן אֲמַר חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא מַלְכוּ רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן-כָּל-מַלְכְוָתָא וְתֵאכֻל כָּל-אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ” (דני’ ז,כג).
ממנה יקומו 10 מלכים (אלכסנדרוס, ו-9 מלכים סלווקים) ואחריהם יקום אחד נוסף (אנטיוכוס ד’) שיגזור גזירות על ישראל וישלוט בישראל משך 3 וחצי שנים – “וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר–מִנַּהּ מַלְכוּתָא עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהֹן וְהוּא יִשְׁנֵא מִן-קַדְמָיֵא וּתְלָתָה מַלְכִין יְהַשְׁפִּל: וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד-עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן” (שם,כד-כה).

עד כאן כמעט הכל התקיים, חוץ מכך שאנטיוכוס ד’ שלט יותר מ-3.5 שנים על ישראל. אבל מכאן פונה המחבר לחזון משיחי המזכיר את הנבואה הקודמת:
ונגזר דינו ששלטונו יאבד לגמרי ותהיה מלכות גדולה יותר לישראל שתתקיים לעד – “וְדִינָא יִתִּב וְשָׁלְטָנֵהּ יְהַעְדּוֹן לְהַשְׁמָדָה וּלְהוֹבָדָה עַד-סוֹפָא: וּמַלְכוּתָא וְשָׁלְטָנָא וּרְבוּתָא דִּי מַלְכְוָת תְּחוֹת כָּל-שְׁמַיָּא יְהִיבַת לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְכֹל שָׁלְטָנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן” (שם,כו-כז).

גם מנבואה זו משתמע שהכותב עומד בתוך אותם 3.5 שנים, ומנבא כי לאחר אותם שנים תיפול מלכותו של אנטיוכוס ד’ ותקום מלכות ישראלית לעולמים.

---

ישנה נבואה נוספת, המסגירה אף היא את זמנו של הכותב. נבואה זו מורכבת ממשל ונמשל, אביא את פסוקי הנמשל צמודים כל אחד לפסוקי המשל, כדי שהדברים יהיהו ברורים ומובנים יותר.

עוצמתה של האימפריה הפרסית – “וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וְלוֹ קְרָנָיִם וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן-הַשֵּׁנִית וְהַגְּבֹהָה עֹלָה בָּאַחֲרֹנָה: רָאִיתִי אֶת-הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וְכָל-חַיּוֹת לֹא-יַעַמְדוּ לְפָנָיו וְאֵין מַצִּיל, מִיָּדוֹ וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ וְהִגְדִּיל” (דני’ ח,ג-ד).
“הָאַיִל אֲשֶׁר-רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם–מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס” (שם,כ).
אלכסנדרוס מוקדון שבא מהמערב כובש ומפיל את האימפריה הפרסית – “וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר-הָעִזִּים בָּא מִן-הַמַּעֲרָב עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וְהַצָּפִיר–קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו: וַיָּבֹא עַד-הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתִי עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וַיָּרָץ אֵלָיו בַּחֲמַת כֹּחוֹ: וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת-הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת-שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא-הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא-הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ” (שם,ה-ז).
“וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין-עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן” (שם,כא).
האימפריה של אלכסנדרוס תחולק לארבעה מלכויות שאינם מצאצאיו (תלמי, סלווקוס, ליסימכוס וקסנדרוס)– “וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד-מְאֹד וּכְעָצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדֹלָה וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם” (שם,ח).
“וְהַנִּשְׁבֶּרֶת–וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ” (שם,כב).

ממלכות אחת מהארבעה (הסלווקית) יצא מלך אחד (אנטיוכוס ד’) שיצא להלחם נגד מצרים בנגב ונגד הפרתים במזרח ונגד היהודים – “וּמִן-הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן-אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל-יֶתֶר אֶל-הַנֶּגֶב וְאֶל-הַמִּזְרָח וְאֶל-הַצֶּבִי: וַתִּגְדַּל עַד-צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן-הַצָּבָא וּמִן-הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם” (שם,ט-י).
“וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם כְּהָתֵם הַפֹּשְׁעִים–יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז-פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת: וְעָצַם כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם-קְדֹשִׁים” (שם,כג-כד).
שר הצבא (אפולוניוס) הפסיק את הקרבנות במקדש, ובעיר הוקמה החקרא ששלטה על המקדש והשליכו את התורה ארצה – “וְעַד שַׂר-הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ הוּרַם הַתָּמִיד וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ: וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל-הַתָּמִיד בְּפָשַׁע וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה” (שם,יא-יב).

עד כאן הכל נכון ומדויק, בפרט תיאור ימי אנטיוכוס ד’ וגזירותיו. אבל מכאן ואילך מתחיל חזון שלא התממש:
השבתת התמיד תמשך 1150 יום (3.1 שנים. 1150 ערב ובוקר = 2300) – “וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד-קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד-מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס: וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ” (שם,יג-יד).
“וּמַרְאֵה הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר אֲשֶׁר נֶאֱמַר אֱמֶת הוּא וְאַתָּה סְתֹם הֶחָזוֹן כִּי לְיָמִים רַבִּים” (שם,כו).

הנבואה מחולקת בבירור לשני חלקים, חלק אחד המתאר את התקופה ההלניסטית וגזירות אנטיוכוס, והשני הוא הסיום בו המחבר מצפה לסיומה של תקופת גזירות אנטיוכוס. יש בזה רמז ברור לזמן כתיבת הנבואה – ימי גזירות אנטיוכוס, בדומה לעולה מהנבואות לעיל.

---

כך גם בנבואה נוספת, היכולה אף היא לרמז כי המחבר עומד וכותב בימי גזרותיו של אנטיוכוס ד’:

דניאל מחפש הסבר אלטרנטיבי ל-70 שנות הגלות שהקציב ירמיהו עד לגאולה – “בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן-אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים: בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה” (דני’ ט,א-ב).
ההסבר שמקבל דניאל הוא ש-70 שנה פירושם 70X7 שנה (490 שנה) עד לגאולה– “וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת-עָרֶב: וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר–דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה: בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד–כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה: שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל-עַמְּךָ וְעַל-עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא, צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים” (שם,כא-כד).
מהחורבן עד כהונתו של יהושע בן יהוצדק ככה”ג 49 שנה (7X7), ועד סוף הכהונה הלגיטימית של חוניו ג’ 434 שנה (62X7) – “וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן-מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים” (שם,כה).
אז תכרת הכהונה הלגיטימית של חוניו ג’, והכה”ג הבא יאסון המתיוון ישחית את העיר ואת העם בהשפעה יוונית – “וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת” (שם,כו).
משך 7 שנים תחולל הברית, כשמתוכם 3.5 שנים יושבתו הקרבנות במסגרת גזירות אנטיוכוס ויועמדו צלמו של בעל שמין הסורי במקדש – “וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם” (שם,כז).

כאן מסתיימת הנבואה, שאמנם היא פחות מובנת מהאחרות בספר (יש לציין שגם מניין השנים אינו מדויק אלא מעוגל לשביעיות), אבל ניתן לקבל שגם היא מסתיימת בגזירות אנטיוכוס ואינה יודעת מההמשך.
נקודה זו של “ישבית זבח ומנחה”, חוזר על עצמו גם בנבואות אחרות בספר ומכוונות כולן לימי אנטיוכוס כפי שראינו: “וּמִמֶּנּוּ הוּרַם הַתָּמִיד” (ח,יא), וכן “וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד” (יא,לא), וכן “הוּסַר הַתָּמִיד” (יב,יא). לכן סביר שגם כאן הכוונה היא לאותה תקופה. כמו כן גם הקצבת זמן הגזירות לתקופה של 3.5 שנים (חצי שבוע) נזכר גם בנבואות אחרות: “וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד-עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן” (ז,כה), וראה גם “כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד-עַם-קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל-אֵלֶּה” (יב,ז).

אם נכונה הפרשנות של נבואה זו, יוצא איפוא שוב שהמחבר יודע לתאר את התקופה ההלניסטית רק עד גזירות אנטיוכוס, אבל יותר מכך אינו יודע. ויש בזה שוב רמז לזמנו של המחבר.

חתימת ספר דניאל

לקראת סופו של ס’ דניאל נאמר כך:

“וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד-מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת: וָאֶשְׁמַע אֶת-הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל-הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד-עַם-קֹדֶשׁ–תִּכְלֶינָה כָל-אֵלֶּה” (דני’ יב,ו-ז).

המחבר כאן בעצם נשבע שלאחר 3.5 שנים יתממשו כל חזיונותיו לקיצו של אנטיוכוס ד’ ושל גאולה שלימה ותחיית המתים וכו’.

והנה כשקוראים את שני הפסוקים האחרונים בספר, נראה המחבר כמתנצל, וכותב כך:
“וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין” (שם,יא-יב).
בפסוקים האלו רואה המחבר צורך להתמודד עם המציאות, בה נבואתו לגאולה שלימה שמימית ומשיחית לא התגשמה, שכן עברו כבר 1,290 יום – 3.5 שנים מאז בוטל התמיד. ולמעשה אף חזר התמיד חצי שנה קודם לכן, כעבור 3 שנים בלבד מאז ביטולו. כנראה לפי התפתחות העניינים האמין המחבר שהנבואות שלו יתגשמו בסופו של דבר, תוך 45 יום נוספים – 1,335 יום מאז בוטל התמיד.

מקריאה רצופה של פסוקי החתימה של הספר, ניכר שכפי הנראה שני הפסוקים הללו, הינם הוספה מאוחרת של המחבר, לאחר שכבר חתם את ספרו. רק שהיה צריך להתמודד עם אכזבת מאמיניו למימוש נבואותיו לגאולה שמימית ומשיחית, ושלא התלהב כלל מנצחונותיהם הגדולים של החשמונאים, אלא ציפה לאירועים הרבה יותר אפוקליפטיים.

משני פסוקים אלו, גם משתמע בבירור ש-1,290 הימים מאז בוטל התמיד, אינם נבואה לעתיד, אלא תיאור המציאות בזמן ההתרחשות, ולכן מנוסחים בלשון עבר.
ויש בכך גם להעיד על שאר הספר, שנכתב זמן לא רב לפני כן בידי אותו מחבר, לא כנבואה לעתיד אלא כתיאור היסטורי ועכשוי של התקופה ההלניסטית וגזירות אנטיוכוס.

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 13-22/12/2014, עם תוספת קטנה ותיקוני נוסח]

מאוד מעניינת הנקודה שמחבר ס’ דניאל שסיים את ספרו טרם שחרור המקדש בידי החשמונאים, לא התלהב מאוחר יותר משחרור המקדש אלא ציפה עדיין להתגשמות דבריו לגאולה שלימה שמימית ואפוקליפטית, ולכן הוסיף את הפסקה האחרונה בספר:
“וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין” (דני’ יב,יא-יג).

למעשה נראה כי המחבר הסתייג ממרד החשמונאים ולא תלה בו תקוות גדולות, הוא ציפה כנראה לגאולה שמימית כפי שהוא מתאר ולא כתוצאה של מרד אנושי. המרד נזכר כנראה במילים “וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט” (שם יא,לד).

יש לזכור ששחרור המקדש היה אמנם ניצחון של קרב חשוב אבל המלחמה עדיין לא נוצחה. שכן המלחמות עם הסלווקים נמשכו עוד שנים רבות, כשמצודת החקרא בה עמדו חיילים סלווקים נשארה עומדת על תילה משך כ-23 שנה נוספות!
כך שבהחלט ניתן להבין את הפרספקטיבה של המחבר ש”ניבא” על ממלכה שמימית ונצחונות אפוקליפטיים, שלא הסתפק בנצחונות הספורים בקרבות ושחרור המקדש.

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 25/12/2016, עם תיקוני נוסח]

מעניין לציין שכבר יוסף בן מתתיהו מציין שדניאל “ניבא” על יוון וגזירות אנטיוכוס: “כי בית-המקדש, שהושם על-ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים … ושממת בית-המקדש באה לפי נבואת דניאל, שנאמרה ארבע מאות ושמונה שנים קודם-לכן: כי הוא גילה, שהמוקדונים עתידים להחריבו” (קדמוניות היהודים יב,322-320, בתרגומו של אברהם שליט, מוסד ביאליק).
ניתן להבחין, שיב”מ שכבר סיפר לפני כן אודות נצחון החשמונאים וגאולת המקדש, מציין שדניאל ניבא רק על “שממת” בית-המקדש ועל “חורבנו” בידי המוקדונים (היוונים). הוא אינו מציין שדניאל ניבא על גאולת המקדש, כי כאמור דניאל לא ניבא את נצחון החשמונאים, אלא דיבר בכלל על גאולה שמימית ואפוקליפטית, מה שלא אירע.

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 10/12/2012]

אביא בענין קטע מסכם מדברי קויפמן:
“דעה מוסכמת היא במדע המקראי של זמננו, שס’ דניאל נתחבר בימי גזרות אנטיוכוס, בראשית המרד החשמונאי, בערך בשנת 165 לפני ספירת הנוצרים. לפי ספורי הספר ולפי מסגרתו הכרונולוגית חי דניאל בבבל בימי מלכות שכדים ובראשית מלכות פרס, בימי נבוכדנצר ובלשאצר, בנו או בן בנו, ובימי דריוש המדי וכורש הפרסי.
לפי המסורת של חז”ל נתחבר הספר בידי ‘אנשי כנסת הגדולה’, זאת אומרת, לפי חשבונם – בראשית בית שני. אולם בחינת הרקע ההיסטורי של הספר אינה מאשרת מסורת זו.
הידיעות על תולדות בבל ופרס, שאנו מוצאים בס’ דניאל, הן אגדיות ומעורפלות. באמת לא היה בלשאצר לא בנו ולא בן בנו של נבוכדנצר, אלא בנו של נבונאיד, המלך האחרון של בבל. בלשאצר היה שר צבא, אבל לא היה מלך. את מלכות כשדים לא נחל ‘דריוש המדי’. כבש אותה כורש, והוא היה המלך הראשון של מלכות העולם הפרסית. דריוש המדי, שקדם לכורש, הוא דמות אגדית. וכן בשאר הפרטים.
ולעומת זאת אנו מוצאים בס’ דניאל ידיעה מדוייקת של תולדות מלכות יון. אנו מוצאים כאן ביחוד הרבה פרטים מדוייקים על מאורעות זמנו של אנטיוכוס, אנו מוצאים תיאור נאמן של אנטיוכוס עצמו ופרשת גזירותיו. מזה מתחייבת המסקנה, שזמן חבור הספר הוא זמנו של אנטיוכוס” (תולדות האמונה הישראלית, ח”ח עמ’ 419-418).

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 17/12/2011]

1. כך לגבי “גלות יהויקים” בה גלה כביכול דניאל, גלות שלא היתה ולא נבראה (ראה כאן), וכך לגבי מספר מלכי פרס שהוא ‘מנבא’ שאחרי כורש ימלכו 3 מלכים עד לעלייתו של אלכסנדר מוקדון (דני’ יא,ב) בעוד במציאות ההיסטורית מלכו עוד 12 מלכים (ראה כאן), ועוד.