שני אהלי מועד – פולמוס בין הכהנים לנביאים

נאמר “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ […] וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל: וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה” (במ’ יא,טז-כו).

בהמשך גם נאמר “וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה […] וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם” (במ’ יב,א-ה).

בפסוקים אלו אנו מתוודעים למשהו מוזר לכאורה – ש”אהל מועד” נמצא מחוץ למחנה ולא בתוך המחנה במרכזו! מה פשר הדבר?

למעשה אנו מגלים עוד שני אזכורים בענין:

“וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה: וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה” (שמ’ לג,ז-ט).

זהו למעשה האזכור הראשון ל”אהל מועד” הממוקם מחוץ למחנה, ובשניהם הוא מתואר כמקום בו מתרחשת פעילות נבואית ע”י משה והזקנים.

כך גם באזכור נוסף:

“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה […]” (דב’ לא,יד-טז).

אחת הראיות לקשר בין שלושת המקומות הללו המדברים על אהל-מועד נבואי, הוא תיאור גילוי הנבואה בצורה דומה בשלושת המקומות, ובשלושת מקומות אלו בלבד!

ראה “וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל” (דב’ לא,יד-טו).

וכן “וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה” (שמ’ לג,ט).

וכן “וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם” (במ’ יב,ה).

רק בשלושת המקומות הללו, מתוארת הנבואה באהל-מועד כמי שמתרחשת ע”י עמוד ענן הניצב בפתח אהל-מועד.

כל האזכורים הללו נוגדים את המקור הכהני המדבר על “אהל מועד” – משכן הממוקם במרכז המחנה, משכן פולחני בו מקריבים קרבנות ועוד. אזכורים אלו שייכים למקור סי”א (ספר יהוה-אלהים) או למקור ה’קדם-דויטרונומסטי’ כפי שאני נוטה לכנות אותו.

[תוכן הדברים פורסמו במקור על-ידי ידידי ‘ירוק11’ בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 31/10/2009, וכתבתי אותם מחדש בלשוני]

המשכן בשממה. איור מתוך תנ”ך הולמן, שנת 1890

האם היה פולחן בתקופת המדבר?

עתה נשאלת השאלה מה המקורות הקדם-דויטרונומיסטי והדויטרונומיסטי חשבו על נושא הפולחן בתקופת הנדודים במדבר? האם היה פולחן ממוסד ומוסדר של קרבנות במדבר?

מיד לאחר סיפור מעמד ‘הר סיני’, נאמר במקור ה’קדם-דויטרונומיסטי’: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ: וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו” (שמ’ כ,יט-כג).

המשמעות הכללית של הפסוקים אלו, היא שאין פולחן ממוסד, אלא הרשות לכל אחד לבנות לעצמו מזבח, מאדמה או אבנים כרצונו, להזכיר את שם האל¹ ולזבוח על המזבח זבחים. זה מה שנקרא ‘במה’ – מזבח פולחני קטן, אישי או קהילתי.

סימן נוסף לכך שלא היה פולחן ממוסד לפי המקור ה’קדם-דויטרונומיסטי’, הוא מכך שבסיפור הצרעת בו לקתה מרים נאמר “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם” (במ’ יב,יד-טו).

אין שום אזכור בפסוקים אלו לכל תהליך ההיטהרות של המצורע הנזכר במקור הכהני (ויק’ יד) הכולל הקרבת קרבנות ועוד, כשלמעשה כל דין המצורע שונה בין שני המקורות (זה נושא לפוסט בפני עצמו, בהזדמנות אחרת).

בענין זה ברורה יותר היא עמדתו של המקור הדויטרונומיסטי, בו נאמר:

“לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה” (דב’ יב,ח-יא).

כלומר, הדויטרונומיסט אומר בפי משה, שבניגוד למצב הנוכחי במדבר בו כל אחד זובח כרצונו והיכן שהוא רוצה, כל זה נכון למדבר, אבל בהמשך לאחר הכניסה לארץ יהיה מקום אחד בלבד ‘נבחר’ אליו יביאו את כל הזבחים וכו’.

זהו בניגוד גמור לעמדה הכהנית, לפיה הפולחן במדבר היה מוסדר ואף היה איסור מוחלט על זביחה שלא כחלק מהפולחן המוסדר במשכן, עד כדי כך שאף נאסרה אכילת חולין שמא יבוא אדם להקריב קרבן בלתי מוסדר.

“אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם […] וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם” (ויק’ יז-ג-ז).

למעשה שני המקורות מתארים את תקופת הנדודים במדבר בצורה הפוכה זה מזה. בעוד לפי המקור הכהני, במדבר היה המצב האידאלי בו היה מקום פולחן אחד מוסדר כשבו ורק בו זובחים כולם. לעומתו המקור הדויטרונומיסטי רואה במדבר מצב לא אידאלי מבחינת הפולחן – כש”איש הישר בעיניו יעשה” ומקריב היכן שהוא רוצה ואין פולחן מוסדר, ורק לאחר הכניסה לארץ נוצר המצב האידאלי מבחינת הפולחן כשהוא הופך למוסדר במקום פולחן אחד יחיד ו’נבחר’.

ייתכן שניתן לחבר לכאן את דברי הנביאים בענין הפולחן במדבר:

“הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל[?!]” (עמ’ ה,כה).

כאן עמוס אומר בצורה מפורשת שלא היה פולחן מוסדר במדבר!

“כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם” (ירמ’ ז,כא-כג).

כלומר, הנביאים הללו משקפים כאן לכאורה את התפיסה הדויטרונומיסטית, לפיה לא היה פולחן מוסדר במדבר, וזה בעיני הנביא מהווה הוכחה לכך שפולחן הקרבנות אינו כה חשוב בעיני האל.

למעשה מבחינה מסויימת יהיה נכון יותר להגדיר את התפיסות המנוגדות הללו – מה הוא “אהל מועד” במדבר ולמה הוא שימש ומה היה הפולחן במדבר – למחלוקת בין הכהנים לנביאים.

בעוד הכהונה הציגה את הפולחן כדבר הכי חשוב בעיני האל ועל מרכזיותו עוד בתקופת המדבר שם “אהל מועד” היה משכן פולחני. הנביאים ניסו להקטין את חשיבותו של פולחן הקרבנות ולכן גם הציגו את “אהל מועד” המדברי כאהל של נבואה ואת תקופת המדבר כתקופה ללא פולחן מוסדר.

1. “אזכיר” הנאמר בפסוק הוא ככל הנראה טעות, ויש לקרוא “תזכיר” בתי”ו – “בכל המקום אשר תזכיר את שמי”. כך כבר בכמה פרשנים מסורתיים, וכך מסתבר גם לאור זה שבכתב העברי הקדום, אותיות אל”ף ותי”ו דומות ולעתים מבלבלות.