בפוסט זה אדון אם רעיון התניית ההבטחה ל”מלכות עולם” לדוד וזרעו, קודמת לחורבן ולגלות בבל או לא.
בס’ שמואל באה הבטחה לדוד מפי נתן הנביא לדוד:
“כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם” (שמ”ב ז,יב-טז).
בפסוקים אלו באה הבטחה שמלכות בית דוד תתקיים לעולם, כשהנביא מדגיש שמלך חוטא ייענש אך לא תכרת מלכותו כמו שאול, ושושלת בית דוד תמשיך ותמלוך לעולם.
לעומת זאת בס’ מלכים נאמר כך:
“וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר: וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל: אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים” (מל”א ט,ד-ז).
בדברים אלו, אף שהנביא מתייחס להבטחה שניתנה לדוד, הוא מציג את ההבטחה באופן שונה. הוא מסייג ואומר שמלכות עולם שהובטחה לדוד – “לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל”, היא רק בתנאי ש”תלך לפני כאשר הלך דוד אביך”, ואם יחטאו תהיה גלות, שמשמעותה הפסקת מלכות בית דוד.
השוואת דברי ס’ מלכים לס’ שמואל, יכולה ללמד אותנו לכאורה, שהדברים בס’ שמואל נכתבו עוד לפני גלות בבל, אז למרות שסבלה ממלכת יהודה מידי פעם צרות ומלחמות, אך מלכות דוד שרדה מעל 400 שנה, והיה ניתן לדבר על “מלכות עולם”.
אבל ס’ מלכים שנכתב ונערך לאחר חורבן הבית והפסקת מלכות בית דוד, היה צריך להסביר את אי קיומה של ההבטחה שיוחסה לנתן הנביא על “מלכות עולם” לבית דוד. לכן הסביר שההבטחה סויגה שאם יחטאו תיפסק המלוכה ויגלו מארצם.
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 14/4/2013, עם תיקוני נוסח]
למעשה ההתניה נזכרת כבר בצוואת דוד לשלמה:
“וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל” (מל”א ב,ג-ד).
מעניין הדבר, שמדברי ירמיהו עולה לכאורה כי הוא אינו מכיר את ההתנייה להבטחה למלכות עולם לבית דוד, אף לאחר החורבן:
“הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וַהֲקִמֹתִי אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בֵּית יְהוּדָה: בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ יְהוָה צִדְקֵנוּ: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לֹא יִכָּרֵת לְדָוִד אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא בֵית יִשְׂרָאֵל: וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי מַעֲלֶה עוֹלָה וּמַקְטִיר מִנְחָה וְעֹשֶׂה זֶּבַח כָּל הַיָּמִים: וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמוֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם: גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי: אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר צְבָא הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִמַּד חוֹל הַיָּם כֵּן אַרְבֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד עַבְדִּי וְאֶת הַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי אֹתִי […] כֹּה אָמַר יְהוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי: גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים” (ירמ’ לג,יד-כב).
יש לשים לב שירמיהו מזכיר ניסוח דומה לזה הנזכר בצוואת דוד לשלמה הנ”ל – “לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל” (מל”א ב,ד), ועם זאת לכאורה אינו מודע להתניה המקדימה את ההבטחה: “אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לאמר לא יכרת וכו'” (שם), שכן אם חטאו אין זו הפרת הברית כפי שמציגה ירמיהו.
יש בכך לסייע לסברה שמחבר ס’ מלכים הוא זה שהוסיף את הקטע הנזכר מצוואת דוד לשלמה לצוואה המקורית, כשהקטע כולל את ההתנייה להבטחת מלכות עולם לבית דוד.
עם זאת יש לציין כי ההתנייה נזכרת שוב גם בס’ תהלים:
“בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ: נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ: אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ” (תהל’ קלב,י-יב).
תוכנו של מזמור קלב בתהלים מעיד כי לא נכתב בימי דוד אלא מאוחר יותר, אם כי משתמע שיש עדיין מלך ביהודה – “אל תשב פני משיחך” שהמשורר רוצה בהצלחתו בזכות דוד – “בעבור דוד עבדך”. כמו כן, משתמע במזמור שהמקדש עומד עדיין על תילו עם ארון הברית – “נבואה למשכנותיו נשתחוה להדם רגליו: קומה יהוה למנוחתך אתה וארון עזך” (שם,ז-ח).
כלומר, מתוכן המזמור עולה שאמנם לא נכתב בימי דוד אלא מאוחר יותר, אבל כנראה עדיין טרם חורבן הבית, ואולי אף לא מעט שנים קודם לכן בהיות הארון עדיין במקדש.
יש בכך להעיד לכאורה כי רעיון ההתניה למלכות בית דוד נולד טרם נפלה מלכות בית דוד בימי צדקיהו, בניגוד לנכתב לעיל.
עם זאת יש לשים לב לנקודה מאוד חשובה, והיא שמזמור קלב נמצא באוסף של מזמורים (ספרים ד-ה בתהלים) שרבים מהם לשונם מעיד עליהם שנכתבו בימי שיבת ציון, ובעיקר האוסף הקטן בו נמצא המזמור – מזמורי “שיר המעלות” שלשון כמה מהם מעיד שנכתבו בימי שיבת ציון, כך שישנה סיבה טובה לחשוד בקדמותו של מזמור זה אף שלעת עתה לא נמצא בו סימני לשון מאוחר.
אם כך, ייתכן שהמזמור נכתב בימי שיבת ציון, וה”משיח” מכוון לזרובבל מבית דוד שבנה את היכל המקדש.
אם כך, אזכור ארון הברית אולי אינו רק תקווה לחזרת הארון, ויש לעיין עוד בדבר.