נאמר “וְעַל-הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל-מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא-יַעֲשֶׂה אֶת-הַחַטָּאת וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֶת-הָעוֹלָה וְאֶת-הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית-יִשְׂרָאֵל” (יחז’ מה,יז).
כלומר, לדברי יחזקאל, הנשיא הוא המממן את הקרבנות הציבוריים. המשך…
במקור הכהני נשיאת הארון היא תפקידם של הלויים בני קהת: “וּנְשִׂיא בֵֽית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִֽיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵֽל: וּמִשְׁמַרְתָּם הָֽאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַֽמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָֽׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹֽדָתֽוֹ” (במ’ ג,ל-לא), “וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת: וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו […] וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (במ’ ד,ה-טו).
והנה במקור הדויטרונומיסטי אנו מוצאים שנשיאת ארון הברית היא תפקידם של הכהנים! – ראה “וַֽיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה” (דב’ לא,ט). המשך…
לאורך כל ס’ דברים החלוקה המעמדית בין כהונה ללויה אינה קיימת, כלומר אין הבדלה בין לויים “בני אהרן” שהם הכהנים, לבין לויים שאינם “בני אהרן” ולכן אינם כהנים אלא ‘לויים’. ס”ד אף משתמש בדרך כלל במונח “הכהנים הלויים”, מונח שמציג את הלויים והכהנים כזהות וישות אחת.
ראה “לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל … וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח … כִּי בוֹ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה” (דברים יח,א-ה). יש כאן זיהוי מוחלט בין הלוויים והכהנים, עד שהכהנים מוצגים כשבט בפני עצמו – “מכל שבטיך”.
בהמשך לפסוקים אלו ובאותו הקשר, נאמר “וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה: וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהוָה: חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת” (שם ו-ח).
פשטות הדברים היא שיש כאן חלוקה שונה בין כהן ללוי מכפי שמוכר לנו מהרובד הכוהני – ‘כהן’ הינו בסך הכל בן שבט לוי הבוחר לכהן במקדש. ולכן אומר שכל לוי שבא לשרת ולכהן במקדש, מקבל את אותם חלקים הנזכרים קודם לכן שמקבלים “הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח”. המשך…
ברבדים הקדם-דויטרונומיסטי והדויטרונומיסטי (סה”ב וס”ד), נמנו שלושת הרגלים בהגדרת “חג”:
ראה “שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה” (שמ’ כג,יד-טז).
וכן “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת” (דב’ טז,טז).
לעומת זאת ברבדים הכהניים (ס”כ וסה”ק), רק שניים מהרגלים מוגדרים כ”חגים”, ואילו שבועות אינו חג כשאר המועדים. המשך…
בפרשת פרה אדומה נאמר “הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ” (במ’ יט,יא-יג).
בקטע זה מובעת האיסור להשאר טמא. לאדם הנטמא ישנו תהליך ברור ומסודר של היטהרות, וכמו במקרה זה – אדם הנטמא למת נטמא מיד ל-7 ימים. ביום ה-3 לטומאתו עליו להתחטא במי אפר הפרה האדומה, וכן ביום ה-7 והאחרון לטומאתו. מודגש עוד בקטע, שאם האדם אינו מתחטא, טומאתו לא עוברת לאחר שבעת ימי הטומאה. ועוד יותר מזה מודגש שמי שאינו מתחטא נענש בעונש הכרת, מכיון שנשאר בטומאתו.
ברצוני להתמקד דווקא בנקודה אחרת בקטע המצוטט: “כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא” (יג). המשך…
ב’ספר הברית‘ נאמר אודות אכילת בשר בהמה שנטרפה: “ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו” (שמ’ כב,ל). ס”ד מרחיב את האיסור לכל בשר נבילה: “לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך” (דב’ יד,כא).
לעומת סה”ב [- ספר הברית] וס”ד [- ספר דברים], מעיון בס”כ [- ספר כוהנים, המקור הכוהני] עולה, כי אסכולה זו סבורה שאין איסור על העם לאכול נבלה וטרפה, איסור כזה חל על הכהנים בלבד!