מי מממן את קרבנות הציבור?

נאמר “וְעַל-הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל-מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא-יַעֲשֶׂה אֶת-הַחַטָּאת וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֶת-הָעוֹלָה וְאֶת-הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית-יִשְׂרָאֵל” (יחז’ מה,יז).

כלומר, לדברי יחזקאל, הנשיא הוא המממן את הקרבנות הציבוריים.

מי הוא הנשיא אצל יחזקאל?

כשיחזקאל משתמש במונח “נשיא” הוא מתכוין כפי הנראה למלך. כך יחזקאל מכנה גם את דוד: “וַאֲנִי יְהוָה אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי” (יחז’ לד,כד). כך עולה גם מההקבלה הבאה: “וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם” (לז,כד), מול “וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם” (שם,כה).

יחזקאל איפוא אומר שהמלך הוא זה שמממן את קרבנות הציבור, בדומה לנאמר “וּמְנָת הַמֶּלֶךְ מִן-רְכוּשׁוֹ לָעֹלוֹת לְעֹלוֹת הַבֹּקֶר וְהָעֶרֶב וְהָעֹלוֹת לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים–כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהוָה” (דבה”ב לא,ג).

ע”פ פסוק זה על המלך היה לממן מרכושו את כל הקרבנות הקבועים (תמיד, שבתות חדשים ומועדים), כפי שגם יחזקאל אומר שה”נשיא” צריך להקריב את קרבנות המועדים וכו’.

ייתכן שכך גם הכוונה בקטע הבא: “אָז הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה עֹלוֹת לַיהוָה עַל מִזְבַּח יְהוָה אֲשֶׁר בָּנָה לִפְנֵי הָאוּלָם: וּבִדְבַר-יוֹם בְּיוֹם לְהַעֲלוֹת כְּמִצְוַת מֹשֶׁה לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמּוֹעֲדוֹת שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה–בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת” (דבה”ב ח,יב-יג) – ע”פ הנ”ל יש לפרש, שהכוונה היא ששלמה מימן את הקרבנות הקבועים.

מעניינת העובדה שכך היה בתקופת בית-שני, שהמלכים הנכרים (חלקם לפחות) מימנו את עיקר הוצאות המקדש.

כך דריוש הראשון, המצווה לתת את הוצאות המקדש יום ביומו: “וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי-בִירוּשְׁלֶם לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִּי-לָא שָׁלוּ: דִּי-לֶהֱו‍ֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי” (עז’ ו,ט-י).
בעברית: ‘ואשר הם צריכים ובני-בקר ואילים וכבשים ועולות לאלהי השמים מטים מלח יין ושמן כמאמר הכהנים אשר בירושלים יהי ניתן להם יום יום בלא שגגה. שיהיו מקריבים ניחוחים לאלהי השמים ומתפללים על חיי המלך ובניו’ (עולם התנ”ך, דניאל, עזרא ונחמיה עמ’ 166).

בדומה מצווה ארתחשסתא בימי עזרא: “וּשְׁאָר חַשְׁחוּת בֵּית אֱלָהָךְ דִּי יִפֶּל-לָךְ לְמִנְתַּן תִּנְתֵּן מִן-בֵּית גִּנְזֵי מַלְכָּא: וּמִנִּי אֲנָה אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְכֹל גִּזַּבְרַיָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה דִּי כָל-דִּי יִשְׁאֲלֶנְכוֹן עֶזְרָא כָהֲנָא סָפַר דָּתָא דִּי-אֱלָהּ שְׁמַיָּא אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד: עַד-כְּסַף כַּכְּרִין מְאָה וְעַד-חִנְטִין כּוֹרִין מְאָה וְעַד-חֲמַר בַּתִּין מְאָה וְעַד-בַּתִּין מְשַׁח מְאָה וּמְלַח דִּי-לָא כְתָב” (עז’ ז,כ-כב).
בעברית: ‘ושאר צרכי בית אלהיך אשר יפול עליך לתת, תתן מבית אוצרות המלך. וממני אני ארתחששתא המלך ניתן צו לכל הגזברים אשר בעבר-הנהר כי כל אשר ישאל מכם עזרא הכהן סופר תורת אלהי השמים בדיוק יעשה. עד כסף ככרים מאה, ועד חטים כורים מאה, ועד יין בתים מאה, ועד בתים שמן מאה, ומלח אשר לא כתוב’ (עולם התנ”ך, שם עמ’ 178).

גם מאוחר יותר בתקופה ההלניסטית – בימי אנטיוכוס השלישי, ציווה המלך לממן את הוצאות המקדש: “וראשית כל קיבלנו מתוך יראת שמים החלטה להעניק להם, לצרכי הקרבנות, הקצבה של בהמות קרבן ושל יין ושל שמן ולבונה, בשווי של עשרים אלף [אדרכמונים] ארטבות קרושות של סולת, בהתאם למנהג המקום, בערך של אלף ארבע מאות וששים מדימנים של חיטה, ושלוש מאות ושבעים וחמישה מדימנים של מלח” (קדמוניות היהודים יב,140).

[הדברים פורסמו על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 28/3+6/12/2012, עם תיקוני ניסוח]