בפרשת פרה אדומה נאמר “הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ” (במ’ יט,יא-יג).
בקטע זה מובעת האיסור להשאר טמא. לאדם הנטמא ישנו תהליך ברור ומסודר של היטהרות, וכמו במקרה זה – אדם הנטמא למת נטמא מיד ל-7 ימים. ביום ה-3 לטומאתו עליו להתחטא במי אפר הפרה האדומה, וכן ביום ה-7 והאחרון לטומאתו. מודגש עוד בקטע, שאם האדם אינו מתחטא, טומאתו לא עוברת לאחר שבעת ימי הטומאה. ועוד יותר מזה מודגש שמי שאינו מתחטא נענש בעונש הכרת, מכיון שנשאר בטומאתו.
ברצוני להתמקד דווקא בנקודה אחרת בקטע המצוטט: “כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא” (יג).
חז”ל פירשו, שהכוונה היא לאיסור נוסף – שאסור ל’טמא מת’ להכנס למשכן כשלא התחטא, כשהעונש על מעשה כזה הוא כרת.
אבל כפי שנראה בהמשך, כנראה לא זו כוונת הפסוק, אלא פסוק זה מביע כאן השקפה חוזרת ונשנית ברובד הכהני בתורה – לפיה החטאים וטומאות אדם פוגעים ומטמאים בקדושת המשכן והמקדש.
פסוק דומה חוזר בהמשך: “וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא” (שם,כ).
פעולות פולחניות הנעשות כדי “לטהר” ול”כפר” את המשכן מה”טומאה”, נזכרות מספר פעמים ברובד הכהני בתורה. במיוחד בולט הדבר בפרשת עבודת יוה”כ:
ראה “וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם” (ויק’ טז,טו-טז).
בקטע זה המצווה על הכה”ג להכנס פעם אחת בשנה אל הדביר (קה”ק), ולטהר את הדביר “מטומאות בני ישראל” ומהפשעים והחטאים. את עבודת הטיהור הוא מצווה לעשות גם באהל-מועד, שנטמא גם הוא בהיותו “שוכן אתם בתוך טומאתם”.
איך אהל-מועד ובעיקר הדביר נטמאו בכלל, אם אסור למי שאינם כהנים להכנס אליהם (ולדביר רק לכה”ג פעם אחת בשנה)? ברור איפוא שאין הכוונה שאדם טמא נכנס פיזית למשכן וטימא אותו, אלא שהחטאים והטומאות של העם מטמאים את המשכן, ולכן נעשים פעולות טיהור, כשבדביר הוא נעשה פעם אחת בשנה.
לא רק הדביר ואהל-מועד נטמאים מטומאות וחטאי העם, גם המזבח נטמא מהם וזקוק לטיהור, כך בהמשך עבודת יוה”כ:
ראה “וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם,יח-יט).
נמצאנו למדים שישנם שלושה מקומות הנטמאים מטומאות וחטאי בני ישראל: 1) הדביר, 2) אהל-מועד, 3) מזבח העולה.
ראה הפסוק המסכם: “וְכִפֶּר אֶת-מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל-כָּל-עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר” (שם,לג).
המעניין הוא, שבציווי על הכנת הפרה האדומה להזאה על טמאי המת, נאמר שיש להזות לכיוון אהל-מועד. ראה “וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים” (במ’ יט,ד).
לאחר שראינו שטמאי מת מוגדרים כמי שמטמאים את “משכן יהוה”/”מקדש יהוה”, מובן למה יש להזות דם לכיון אהל-מועד. זאת כפעולה המסמלת שבאים לטהר את המשכן/מקדש מהטומאה הבאה מטומאת הנטמאים למת.
בעקבות דברים אלו, נוכל להבין ביטויים לגבי עבירות מסויימות המוגדרות כמטמאות את המשכן והמקדש:
כך לגבי איסור העברה למולך – ראה “וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי” (ויק’ כ,ג). אין הכוונה היא שהוא מקריב למולך בתוך המקדש, אלא שעצם ההעברה למולך מטמאת את המקדש באמצעות החטא.
כך גם לגבי זב ונדה המצווים להיטהר – “וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם” (ויק’ טו,לא).
ראה מאמרו של י’ מילגרום בנושא כאן.
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 17/3/2012]
הרעיון לפיו החטאים מטמאים את המקדש נזכר גם בדברי יחזקאל הכהן:
“לָכֵן חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם-לֹא יַעַן אֶת-מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל-שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל-תּוֹעֲבֹתָיִךְ וְגַם-אֲנִי אֶגְרַע וְלֹא-תָחוֹס עֵינִי וְגַם-אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל” (יחז’ ה,יא), וכן “עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת-מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ” (יחז’ כג,לח).
טקס אחר של טיהור המקדש, המזכיר את טקס יוה”כ (יוה”כ לא נזכר ביחז’), נזכר בידי יחזקאל וגם לגביו נאמר שהטקס בא לחטא את המקדש מן החטאים, כלומר מטומאת החטאים:
“כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת” (יחז’ מה,יח-כ).
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 26/6/2015]
חומרת החטאים ודרגות טומאת המקדש
כאמור, המשכן נחלק לשלשה אזורים הנטמאים מטומאות וחטאי בני ישראל: 1) הדביר, 2) אהל-מועד, 3) מזבח העולה, ולכן הכה”ג ביוה”כ צריך לטהר את שלושתם: “וְכִפֶּר אֶת-מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל-כָּל-עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר” (ויק’ טז,לג).
למעשה, כפי שנראה, ישנו דירוג בחומרת החטאים, כשחטא חמור יותר מטמא חלק קדוש יותר במשכן.
א) שגגות נשיא ויחיד – מטמאות רק את מזבח העולה, ולכן ניתן דם קרבן החטאת על קרנות המזבח החיצון בלבד. ראה “אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: אוֹ-הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ … וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל-קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת-דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל-יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה” (ויק’ ד,כב-כה).
וכן “וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא … וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל-קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת-כָּל-דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל-יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ” (שם,כז-ל).
ב) שגגת כהן-גדול או ציבור – מטמאות גם את אהל מועד, ולכן ניתן דם החטאת גם באהל-מועד וגם על מזבח העולה. ראה “אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא … וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד: וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת-אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן-הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֶת-פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ: וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן-הַדָּם עַל-קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל-דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל-יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד” (שם,ג-ז).
וכן “וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ … וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד: וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן-הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת: וּמִן-הַדָּם יִתֵּן עַל-קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל-הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל-יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד” (שם,יג-יח).
ג) בניגוד לשתי דרגות הטומאה הנזכרות, הבאות מחמת השגגות, ה”פשעים” והזדונות מטמאים גם את הדביר. ולכן כחלק מעבודת יוה”כ מקריבים שעיר לחטאת, ומזים את דמו בשלושת המקומות. ראה “וְשָׁחַט אֶת-שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת-דָּמוֹ אֶל-מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת-דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל-הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת: וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם … וְיָצָא אֶל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי-יְהוָה–וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל-קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְהִזָּה עָלָיו מִן-הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת-הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ” (ויק’ טז,טו-כ).
יפה, במיוחד מצאה חן בעיני החלוקה המשולשת בסוף.
אולם למדים מכאן שטומאה וחטא הם בעצם אותו מושג. מפשרת שמיני ותזו”מ נראה שטומאה היא סטטוס של דבר ‘מגעיל’ ומזהם שאינו קשור דווקא למקדש, אלא הוא מזהם בצורה כללית ובפרט את המקדש. המקום היחידי בפרשיות אלו שכתוב שלטמא אסור להיכנס למקדש הוא בזמן דמי טוהר של יולדת.
אם צריך קרבן חטאת כדי לטהר את המזבח מהטומאה שגם לו החטא, כיצד מתנקה המזבח מחטאים במזיד. על שפיכות דמים נאמר שהארץ נטמאת ופוקדים עליה את עוונה והיא לארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו, חטאי עריות אולי מתנקים בהקאת הארץ את יושביה, אולם זו טהרת הארץ ולא טהרת המקדש, אך כיצד מתנקים חטאים של חילול שבת או אכילת חלב?
בצורה עקבית, בהרבה מפרשיות טומאה וטהרה, הטומאה עצמה היא חטא ואשם. לדוגמא, בפרשת ויקרא :
ה,ב אוֹ נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל-דָּבָר טָמֵא, אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה, אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא; וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. ה,ג אוֹ כִי יִגַּע, בְּטֻמְאַת אָדָם, לְכֹל טֻמְאָתוֹ, אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ; וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.
מצב הטומאה הוא אשמה. חז”ל דרשו שנכנס למקדש או אכל קדש.
יש”כ על ההפנייה למאמר של מילגרום.
מה שנלמד הוא שגורם הטומאה המסוכן ביותר הוא אשה, כל אשה.