בפוסט שפורסם כאן בעבר, הראיתי בפרשת המאכלות האסורות בס’ דברים יד הוא קטע כוהני, אבל שהוא קטע כוהני קדום לזה שבויק’ יא, כשלמעשה הקטע בויק’ יא הינו עריכה והרחבה של הקטע הכוהני הקדום הנ”ל.
בפוסט זה נעמוד על נקודות נוספות בענין זה.
נאמר “וְכִי יָמוּת מִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב” (ויק’ יא,לט), דהיינו נבלת בהמה טהורה מטמאת במגע.
אך האמנם?! המשך…
אחד הדברים הבולטים בפרשת פרה-אדומה, היא העובדה שכל מי שבא במגע ישיר או עקיף עם אפר הפרה האדומה נטמא, למרות שהוא עצמו מטהר את הטומאה הכי חמורה – טומאת מת.
מה עומד מאחורי זה?
בתוך המקור הכוהני (ס”כ) נמצא קובץ פרקים ייחודי, שהחוקרים זיהו אותו כקובץ עצמאי בעל מאפיינים משלו – והכוונה היא לויק’ פרקים יז-כו.
החוקרים כינו קובץ זה בשם “ספר הקדושה” (סה”ק) ואת מחבריו “אסכולת הקדושה”, על שם אחד ממאפייניו הבולטים של קובץ זה – הדרישה להתקדשותם של ישראל והכהנים, והדגשת קדושתו של אלוהי ישראל – נקודות הייחודיות לחיבור זה. תת-רובד זה מעבד פעמים רבות את הרובד הכוהני הקודם לו.
אדם הנטמא בטומאת קרי, מה דינו? האם ישנה סתירה במקרא בענין?
ברובד הכוהני בתורה (כנראה מסה”ק) נאמר “וְאִישׁ כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב: וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע–וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב” (ויק’ טו,טז-יח).
כלומר, גבר שיצא ממנו זרע, וכן אשה שקיימה יחסי-מין מלאים עם גבר, וכן בגד שבא במגע עם זרע, חייבים ברחיצה במים, והם נחשבים טמאים עד הערב. המשך…
בפרשת פרה אדומה נאמר “הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ” (במ’ יט,יא-יג).
בקטע זה מובעת האיסור להשאר טמא. לאדם הנטמא ישנו תהליך ברור ומסודר של היטהרות, וכמו במקרה זה – אדם הנטמא למת נטמא מיד ל-7 ימים. ביום ה-3 לטומאתו עליו להתחטא במי אפר הפרה האדומה, וכן ביום ה-7 והאחרון לטומאתו. מודגש עוד בקטע, שאם האדם אינו מתחטא, טומאתו לא עוברת לאחר שבעת ימי הטומאה. ועוד יותר מזה מודגש שמי שאינו מתחטא נענש בעונש הכרת, מכיון שנשאר בטומאתו.
ברצוני להתמקד דווקא בנקודה אחרת בקטע המצוטט: “כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא” (יג). המשך…
ב’ספר הברית‘ נאמר אודות אכילת בשר בהמה שנטרפה: “ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו” (שמ’ כב,ל). ס”ד מרחיב את האיסור לכל בשר נבילה: “לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך” (דב’ יד,כא).
לעומת סה”ב [- ספר הברית] וס”ד [- ספר דברים], מעיון בס”כ [- ספר כוהנים, המקור הכוהני] עולה, כי אסכולה זו סבורה שאין איסור על העם לאכול נבלה וטרפה, איסור כזה חל על הכהנים בלבד!