ישנם כמה וכמה מקומות במקרא מהם נראה שכפי הנראה חדרו לנוסח המקרא הערות והגהות שנכתבו מחוץ לטקסט, כפרשנות בדרך כלל, אך חדרו אל הטקסט עצמו בהעתקה מאוחרת יותר.
אברהם קריב בספרו שבעת עמודי התנ”ך (עמ’ 287) בפרק “המקרא מפרש את עצמו”, מביא דוגמאות למה שנראה כהערות גליון וביאורים שנכתבו תחילה בצד העמוד שלאחר מכן נשתרבבו פנימה. תהליך שמוכר היטב מספרים עתיקים כגון התלמוד.
דוגמא לכך, נאמר “וַיַּכְרֵת ה’ מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד” (ישע’ ג,יט), ובפסוק הבא נאמר “זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב” (שם,כ). פסוק זה הוא ללא ספק ביאור של הכתוב הקודם, ולא נכתב על ידי הנביא עצמו, גם הסגנון שלו שונה מדברי הנבואה (מזכיר אולי את סגנונן של מגילות הפשר מהמגילות הגנוזות).
דוגמה נוספת, “הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ (דב’ ב,לא), המלה “לרשת” נראית תקועה כאן ללא שום צורך. מספיק “החל רש את ארצו”, או “החל לרשת את ארצו”. אלא שהיא נכתבה בגליון כדי לבאר את הצורה הנדירה “רש” שלא תטעה לפרשה מלשון עני ואביון.
“נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה” (ויק’ ה,ד) – בא לבאר את הביטוי המליצי “להרע או להיטיב” שאין הכוונה טוב ורע דווקא אלא כל דבר.
“וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ” (שמ”ב כ,ח) – המלה “לבושו” באה לבאר את המילה “מדו” הסתומה.
“וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר” (יהו’ ו,ה). המשפט “במשוך בקרן היובל” מליצי, והמשפט שאחריו מבאר אותו בצורה פשוטה.
ביחזקאל כמה דוגמאות: “כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים” (יחז’ כא,כו), “כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים” (כז,כט), “וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד אִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר” (לג,ל), “אַתָּה וְכָל קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ” (לח,ז).
דוגמאות נוספות: “הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ” (חבק’ ב,ד), “אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר” (תהל’ נה,ט).
“מַפֵּץ אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה וְנִפַּצְתִּי בְךָ גּוֹיִם (ירמ’ נא,כ) – המלים “כלי מלחמה” באו לבאר את המלה הסתומה “מפץ”.
“אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי” (במ’ ד,יח) – הצירוף “שבט משפחות” תמוה, ובכלל שבט מופיע במקרא על שבט שלם ולא על משפחה בתוך שבט. מסתבר שהמלה “משפחות” באה לבאר את “שבט”.
ממגילות קומראן
במיוחד בולט הדבר במקומות שבהם יש מילה המתפרשת בכמה אופנים, וההערה באה לתת את ההקשר הנכון. לדוגמא:
“וַיְשַׁלְּחֵם […] קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם” (בר’ כה,ו) – בא לבאר שכאן הכוונה לשם מקום ולא סתם לצד מזרח.
לעומת זאת הביטוי “קֵדְמָה מִזְרָחָה” מופיע במקרא כמה וכמה פעמים (כגון שמ’ כז,יג, במ’ ב,ג) בא לפרש שהכוונה לצד מזרח סתם. וכן “וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ” (יהו’ יט,יב).
“וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם” (מיכה ה,א) – בא לפרש שהכוונה כאן לזמן קדום מאוד, ולא לכיון מזרח או לארץ קדם.
“וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ” (במ’ ו,ט) – לביטוי “פתע” יש שתי הוראות: האחת – דבר שהתרחש מבלי שהתכוונו לו, זו ההוראה בפסוקנו, לכן באה המלה “פתאום” לבאר זאת. לעומת זאת בנאמר “וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ” (במ’ לה,כב), כאן הכוונה של “בפתע” היא ללא כוונה, ואת זה באות המילים “בלא איבה” לבאר.
למלה “אחרון” יש כמה משמעים, כפי שנראה בפסוקים דלהלן: “וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם” (דב’ כט,כא) – כאן המשמעות: הדור שאחרי, לא הכוונה האחרון ביותר שיש, ולכן בא הביאור המדגיש שאין הכוונה כאן לדור אחרון באמת. כך הדבר גם כן בתהלים “לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ” (עח,ו).
לעומת זאת “וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן לָעַד עַד עוֹלָם” (ישע’ ל,ח) – כאן הכוונה האחרון ביותר.
“וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ” (בר’ כז,מד-מה). המילים המודגשות הן פשוט חזרה על “עד אשר תשוב חמת אחיך”, לשם מה נכתבו?
לדברי קריב, “תשוב חמת אחיך” הוא משפט מטעה, שכן משמעותו הפשוטה נראית – עד אשר תחזור חמת אחיך. אלא שבאמת “תשוב” שבכאן פירושו כמו “בשובה ובנחת תושעון” (ישע’ ל,טו), כלומר, עד אשר תשכך ותרגע חמת אחיך.
אחת הדוגמאות שמציין קריב הוא: “וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ” (דב’ יד,ו), כשלדעתו המילים “שתי פרסות” הינן ההסבר ל”שוסעת שסע”.
מעניין לציין, שבנוסח הארוך של פרשת בעלי החיים לאכילה בס’ ויקרא, הנוסח דומה מילה במילה, חוץ ממילה אחת “שתי” שקיימת רק בדברים ולא בויקרא. ראו “כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ” (ויק’ יא,ג).
דוגמה נוספת שמביא קריב: “לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו” (דב’ כב,יא). גם בדוגמה זו אפשר להשוות לס’ ויקרא, שם נאמר “ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך” (ויק’ יט,יט), ללא הסבר מלווה מה הוא “שעטנז” (לדעת קריב המילה “שעטנז” עצמה בויקרא היא ביאור לביטוי “בגד כלאים”).
דוגמה נוספת שמביא קריב: “עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה” (חגי ב,ו). מה הוא הביטוי המוזר “עוד אחת מעט היא”, טוען על כך קריב שיש לקרוא כך “עוד אחת [מעט היא]”. כלומר, שביאור הביטוי היחידאי “עוד אחת”, “אחת” פירושו “מעט”, וכבלשון ימינו ‘עוד מעט’.
בכריתת הברית בין לבן ליעקב בסוף פרשת ויצא כתוב “אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם” (בר’ לא,נג).
מי אמר את המילים “אלוהי אביהם”? ודאי שלא לבן, כי אז היה צריך לומר “אלוהי אבותינו” או “אלוהי אבינו”. סביר יותר שזו הגהה שבאה להסביר את השידוך המוזר של “אלהי אברהם ואלהי נחור”.
מעניין לציין, שבתרגום-השבעים אין ייצוג לשתי המילים “אלהי אביהם”. מהפשיטתא עולה הנוסח “אלהי אבותינו”, ובנוסח השומרוני הנוסח הוא “אלהי אברהם” (משה צפור, תרגום השבעים לספר בראשית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 2006, עמ’ 401).
הרעיון של קריב פותר גם דוגמה נוספת:
נאמר “ויצג את המקלות אשר פיצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאנה הצאן לשתות לנוכח הצאן” (בר’ ל,לח).
“תבאנה הצאן לשתות לנוכח הצאן” הוא חסר משמעות, אלא שכמובן “לנוכח הצאן” קשור אל “ויצג” שבתחילת הפסוק.
מסתבר ש”בשקתות המים אשר תבאנה הצאן לשתות” הוא בסך הכל ביאור של המילה “ברהטים”, וכשנבין שזו גלוסה שנכנסה לפנים נוכל לבודד את המשפט המקורי – “ויצג את המקלות אשר פיצל ברהטים לנוכח הצאן”.
והנה שתי דוגמאות להערות גליון שנכנסו לטקסט, הערות שנכנסו למקום הלא נכון!
נאמר “מִן-הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת-נִינְוֵה וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר וְאֶת-כָּלַח. וְאֶת-רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה” (בר’ י,יא-יב). “היא העיר הגדולה” מכוונת לכאורה לנינוה – “נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה” (יונה א,ב; ג,ב; ד,יא). זו אם כן הערה שנכנסה בטעות לסוף הפסוק.
דוגמה נוספת: “וְאֶת-פַּתְרֻסִים וְאֶת-כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים” (בר’ י,יד), גם כאן זו הערה שהגיעה למקום הלא נכון, מקומה הנכון הוא בסוף הפסוק לאחר איזכור הכפתורים. שכן פלשתים ע”פ המקרא יצאו מכפתור (ירמ’ מז,ד; עמ’ ט,ז). המעניין הוא, שזו טעות שכבר עמדה לעיני מחבר דברי הימים (א’ א,יב).
סיכומו של דבר: ברור שאין כל הדוגמאות שוות, יש מהן המשכנעות יותר ויש פחות, עם זאת ברור למדי שתופעה שכזו קיימת במקרא, תופעה של הערות גליון שחדרו אל הטקסט המקראי. בולט הדבר במיוחד בדוגמאות בהן ההערות קוטעות את הרצף.
יש לציין שהקדמונים כבר חשו בתופעה זו, אם כי מן הסתם הם לא חשבו על הכיוון של הגהה מאוחרת, אבל במפורש ציינו שמילה פלונית היא פירוש למילה אלמונית. כך למשל רד”ק בשורש חרם על הכתוב ביהושע (ו יח) ‘פן תחרימו ולקחתם מן החרם’: פֶּן תַּחֲרִימוּ – פירושו אחריו וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם (שם). וכבר קדמו ריב”ג בהרקמה שלו (עמ’ קכ) הקורא לזה “תמורת הכל מן הכל”. הוא מביא שם בין הדוגמאות את הפסוק “תחת פטרת כל רחם בכור כול מבני ישראל” ומסביר ש’בכור כול’ הוא תמורה של ‘פטרת כל רחם’.
אין לי את הספר של קריב. קריב עצמו היה בעל תשובה וירא שמים, איך הוא הסביר את התופעה? לא מסתבר שהוא פירש אותה כהערות מאוחרות שנכנסו מהגליון.
אכן, הוא קורא לזה, כשם הפרק “המקרא מפרש את עצמו”. אבל מבין השיטין ניתן להבין מדבריו שהוא מבין שהכוונה היא שאלו הערות גליון, מכיון שאין הגיון בצורת הכתיבה הזו בדרך כלל.
לגבי הדוגמא של פתע פתאום אצל נזיר נראה ששם המשמעות היא בהפתעה ובמהירות ולכן לא יכל הנזיר להישמר מהטומאה וזה לא קשור לעניין הכוונה בניגוד לרוצח בשגגה ששם הנקודה זה הכוונה.
פרץ סנדלר עשה צחוק ואיטלולוס מכל המאמר הזה של קריב עד שניתן לומר עליו קדיש בעגלא ובזמן קריב
http://www.katharsis.co.il/images/magazine/9_stram.pdf