בין שתי פרשיות העריות (ויק’ יח וכ) יש דמיון רב ומאידך ישנם גם הבדלים רבים, שיש בהם להעיד אולי שמקור שני הפרקים ממקורות שונים.
הדמיון
שני הפרקים דנים בעברות דומות, ומכללן ב-12 עברות מסויימות:
א) נתינתו זרעו למולך (יח,כא; כ,ב-ה), ב) ניאוף אשת איש (יח,כ; כ,י), ג) אשת אביו (יח,ח; כ,יא), ד) כלתו אשת בנו (יח,טו; כ,יב), ה) זכר (יח,כב; כ,יג), ו) אשה ובתה (יח,יז; כ,יד), ז) בהמה (יח,כג; כ,טו-טז), ח) אחותו (יח,ט ויא; כ,יז), ט) נדה (יח,יט; כ,יח), י) אחות אביו או אמו (יח,יב-יג; כ,יט), יא) דודתו (יח,יד; כ,כ), יב) אשת אחיו (יח,טז; כ,כא).
יש גם דמיון בניסוחים:
“וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה” (יח,ה), לעומת “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם” (כ,ח).
“כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם” (יח,כד), לעומת “וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם” (כ,כג).
גם באפיון החטאים:
העברה למולך מאופיין בשני הפרקים כ’חילול שם האל’ – “וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ” (יח,כא), וכן “כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי” (כ,ג).
חטאי העריות מאופיינים בדומה: כ’גלוי ערוה’ (יח,ו ואילך; כ,יא ויז-כא), כ’תבל’ (יח,כג; כ,יב), כ’זמה’ (יח,יז; כ,יד) וכ’תועבה’ (יח,כב; כ,יג).
חז”ל הסבירו שהפרשה השניה באה להשלים את הראשונה, אך אם נראה ששתי הפרשיות עומדות כל אחת בפני עצמה, ואינה נצרכת לחברתה, ואף יש ביניהן הבדלי גישה וסתירות, נוכל להניח שהפרשיות מקורן כנראה במקורות שונים זו מזו.
השוני
ישנו הבדל רעיוני בולט בין שני הפרקים, בבסיס הרעיון העומד מאחורי איסורי הערווה. בויק’ כ חוזר שוב ושוב רעיון הקדושה כבסיס הרעיוני של הפרק. ראה “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים” (שם,ז), “אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם” (שם,ח), “וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה” (שם,כו).
לעומת זאת בויק’ יח אין שום אזכור לדרישת ה’קדושה’, אלא רק רעיון של הרחקה מטומאה ותועבה, רעיון שאינו מובע בויק’ כ. ראה “אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ” (יח,כד-כה), “וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה” (שם,כו), “כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ” (שם,כז-כח), “כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה” (שם,כט), “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם” (שם,ל).
מלבד 12 העברות הנדונות בשני הפרקים, ישנן 5 עברות הנדונות רק בפרק יח ולא בפרק כ: א) ערוות האם (יח,ז), ב) הנכדה (שם,י), ג) בת אשת האב (שם,יא), ד) נכדת האשה (שם,יז), אשה ואחותה (שם,יח).
כמו כן ישנן שתי עברות הנזכרות בפרק כ ולא בפרק יח: א) אוב וידעוני (כ,ו וכז), ב) מקלל אביו ואמו (שם,ט).
בולט עוד יותר הוא ההבדל בין העונשים ששני הפרקים מיעדים לעברות הנידונות:
פרק יח גוזר עונש כרת על כל העובר על איסורי העריות – “כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם” (יח,כט).
לעומת זאת פרק כ מייעד לכל חטא עונשים שונים ביניהם עונשי מוות. כמו “מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת” (כ,י), וכן “בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן” (שם,יד), ועוד.
לא סביר שעונשים אלו באו רק בנוסף על הכרת הנזכר בפרק יח, שכן פרק כ מציין עונשי כרת על חלק מהעריות, ובכך הוא מחדד שחלק עונשם בכרת וחלק בעונש מוות. ראה “וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא” (כ,יז), וכן “וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם” (שם,יח).
כמו כן פרק יח אינו מבחין ערכית בין העריות כמו שפרק כ עושה, אלא את כולן הוא מכליל במאמר אחד על עונש כרת לכולן.
נקודות אלו ואחרות, מראות לדעתי ששני הפרקים אינם יודעים אחד על השני ומקורם שונה, וזה ההסבר הפשוט גם לעצם ההכפלה בשני פרקים נפרדים זה מזה.
אז אמת ששניהם מקורם ככל הנראה בספר-הקדושה, אך כפי שכבר מס’ יחזקאל עולה שהיו חילוקי דעות בתוך אסכולת הקדושה עצמה (כפי שעמדו על כך קויפמן ואחרים), שיחזקאל נמנה עליה, כך גם שני פרקים אלו מהווים שתי גישות בתוך אסכולת הקדושה עצמה.
להרחבה בענין זה, ראה “תורת הקדושה” של פרופ’ ברוך יעקב שור (מאגנס, ירושלים תשנ”ט, עמ’ 144-135).
מהמם!
תודה
נראה גם שהפסוק “ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני” נוסף לאחר כל הפרק, אחרי הסיום. מדוע?
ישנו הרי פסוק נוסף המדבר על אוב וידעוני בתוך הפרק עצמו: “וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ” (ויק’ כ,ו), מה שמחזק את הטענה שהפסוק השני הבא רק אחרי חתימת הפרק הינו תוספת מאוחרת.
תוספת מאוחרת זו באה ככל הנראה כדי להוסיף את עונש המוות, מה שלא נזכר קודם לכן.
בפרק יח האיסור הוא גילוי ערווה, פרט לאשת איש, שהאיסור הוא “וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ: “, אין איסור לגלות את כרוות הזכר, אלא אסור לשכב את זכר משכבי אשה, וכן בבהמה האיסור הוא לתת את שכבתך. האם ניתן להסיק שהאיסור בשאר העריות הוא לא רק קיום יחסים אלא עצם גילוי הערווה? גילוי ערווה הוא לא הבכרח לשון נקיה, שהרי התורה כאן ובשאר פרשיות אינה מהססת לדבר על קיום יחסים בצורה מפורשת.
מאידך, בפרק כ, מצאנו מגוון תיאורים, פרט לגילוי ערווה, ברוב האיסורים נאמרה שכיבה מפורשת, ואולי לכן גם העונשים שונים.
שמוליק,
זו שאלה טובה שהסתפקתי בה בעבר.
מצד אחד ישנם פסוקים שמשתמע מהם כדבריך, כשהתורה מדברת על גילוי ערוה כפשוטו: “וְלֹא תַֽעֲלֶה בְמַֽעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹֽא תִגָּלֶה עֶרְוָֽתְךָ עָלָֽיו” (שמ’ כ,כג), וכמו בסיפור חם בן נח: “וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ” (בר’ ט,כב-כג).
עם זאת נראה שהכוונה בפרשיות העריות ליחסי מין ממש. ראה “אֶֽת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ” (וי’ יח,יז), “וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּֽיהָ” (שם,יח), “וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ” (וי’ כ,יח), פסוקים אלו מדברים על נישואין ושכיבה ועדיין מוגדרים כ”גילוי ערווה”.
למעשה במקרא באופן כללי נראה ש”גילוי ערווה” כמושג הוא ביטוי למצב של בזיון וחרפה של האדם שנוצר בעקבות יחסי מין אסורים ולא איסור לכשעצמו. כלומר, ‘אל תשכב עם פלונית כי אז ביזית אותה/את בעלה’.
כך “תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ” (ישע’ מז,ג), “וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ עַל מְאַהֲבָיִךְ” (יחז’ טז,לו), “וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת כָּל עֶרְוָתֵךְ” (שם,לז), “וַתְּגַל תַּזְנוּתֶיהָ וַתְּגַל אֶת עֶרְוָתָהּ” (יחז’ כג,יח), “וַעֲזָבוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה וְנִגְלָה עֶרְוַת זְנוּנַיִךְ וְזִמָּתֵךְ וְתַזְנוּתָיִךְ” (שם,כט).
ומהו המולך שהוכנס לפרשת עריות? במסכת מגילה נרמר שמי שמתרגם את הפסוק בבעילת נכרית משתקין אותו בנזיפה, אולם המיוחס ליונתן בפרשת אחרי אכן מתרגם את פסוקי המולך כעוסקים בבעילת נכרית, מה שאין כן בפרשת קדושים.
חז”ל פירשו שהכוונה למשיא את בנו לנכרית, כנראה כדי שהקשר לעריות יהיה ישיר, אבל זה סותר פסוקים מפורשים, כמו “לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ” (מל”ב כג,י), מה גם שאז לא מובן הפסוק הבא לדוג’: “וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם” (וי’ כ,ה).
על כל היחס למולך במקרא ועל מקורו יש לדון באריכות, אכתוב על כך פוסט בהזדמנות.