נאמר “וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ” (ויק’ כ,יט-כ).
ישנן שתי פרשיות עריות בתורה (ויק’ יח וויק’ כ) כשלכל אחת מהן הסגנון שלה והייחודיות שלה (ראו כאן). בפרשה הראשונה (ויק’ יח) איסורי העריות מנוסחים בלשון לאו: “ערות פלונית לא תגלה” וכדומה. בפרשה השניה (ויק’ כ) האיסורים כתובים בלשון של עונש: “ואיש אשר ישכב עם פלונית ונכרתה הנפש ההיא” וכדומה.
כל הפרשה ב’קדושים’ מנוסחת בלשון עונש “ואיש אשר יקח”, על רקע זה בולט בזרותו הפסוק “וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ” (ויק’ כ,יט), בפרט שהפסוק הבא אחריו חוזר בכפילות על הדברים אבל בתבנית המוכרת של פרשה זו – “וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ” (שם,כ).
נקודה נוספת מוזרה בפסוק זה, שהרי פרק יח מנוסח בלשון נוכח, לעומת זאת פרק כ בלשון נסתר. ואילו בפסוק זה תחילתו בלשון נוכח ובסגנונו של פרק יח: “וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה” כפי שאיסור זה אכן מופיע שם: “עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא: עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא” (ויק’ יח,יב-יג), ואילו חלקו השני של פסוקנו מנוסח בלשון נסתר כסגנונו של פרק כ: “כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ”.
כמו כן בחלק השני גופו ישנה מוזרות, שתחילתו מתייחס רק אל הזכר כדרכו של פרק יח, אך סופו בלשון רבים כמתייחס הן אל הזכר והן אל הנקבה כדרכו של פרק כ – “עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ”.
אך יותר מכך, המחצית הראשונה של הפסוק – “וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה” היא אזהרה מראש, ואילו המחצית השניה של הפסוק – “כִּי אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ” היא כבר התייחסות למעשה שכבר נעשה, דבר שלא נזכר במחצית הראשונה. המחצית השניה מתאימה יותר אילו הניסוח היה כמו בפסוק שלאחריו – “וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-דֹּדָתוֹ” אז “אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ”. המילה “כי” חריגה וחסרת פשר בכל מקרה ואינה מתאימה כלל לסגנונו של פרשה זו.
ראו על כך אצל שורץ בספרו “תורת הקדושה” (עמ’ 140), הסבור שפסוק יט מהווה “נטע זר” בפרק כ.
פרט בבקשה מה כתב שוורץ.
חוץ מעצם מסקנתו שהפסוק “חריג מכל הבחינות” וכי התבנית ‘ערות פלונית לא תגלה’ בפסוק “אינה אלא נטע זר”, הוא לא מפרט יותר מזה. הפניתי לדבריו בעיקר בשביל לקרוא איך הוא מנסח את הטענות שהבאתי, אבל הוא לא מחדש יותר מזה.