נאמר “אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם” (ויק’ יז,ג-ה).
נחלקו תנאים האם קטע זה בא לאסור שחיטת חולין מחוץ למשכן – דעת רבי ישמעאל, או לאסור שחיטת קדשים מחוץ למשכן – דעת רבי עקיבא (חולין, יז,א).
האם גירסה אחרת של קטע זה יכול לפתור את המחלוקת?
והנה בנוסח השומרוני הנוסח שונה, ובו תוספת חשובה (התוספת מודגשת): “אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לעשות אתו עלה או שלמים ליהוה לרצונכם לריח ניחח וישחטהו בחוץ ואל פתח אהל מועד לא הביאו לְהַקְרִיבו קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּיו” (ויק’ יז,ג-ד).
נוסח זה יכול להוות “סייעתא” לשיטת ר”ע, שכן אם מדובר בשחיטת חולין, כדעת ר”י, מדוע אוזכרה ה”עולה” ולא רק השלמים? משתמע מלשון נוסח זה שהשחיטה שנאסרה אינה זו המיועדת לאכילה – “בשר תאוה” – אלא כזו המיועדת לפולחן – לעולה או לשלמים.
המעניין הוא, שנוסח דומה משתקף גם מתרגום השבעים (ציטוט מתרגומו של ברנטון מיוונית לאנגלית):
Every man of the children of Israel, or of the strangers abiding among you, who shall kill a calf, or a sheep, or a goat in the camp, or who shall kill it out of the camp, and shall not bring it to the door of the tabernacle of witness, so as to sacrifice it for a whole-burnt-offering or peace-offering to the Lord to be acceptable for a sweet-smelling savour: and whosoever shall slay it without, and shall not bring it to the door of the tabernacle of witness, so as to offer it as a gift to the Lord before the tabernacle of the Lord; blood shall be imputed to that man, he has shed blood; that soul shall be cut off from his people.
נוסח כמעט זהה לזה של הנוסח השומרוני נמצא גם באחד הנוסחים העבריים בקומראן של ס’ ויקרא (4QLev(d)): “וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לעשות אתו עלה או שלמים ליהוה לרצונכם לריח ניחח וישחטהו בחוץ ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לְהַקְרִיבו קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ”.
הימצאה של תוספת זו בשלושה עדי נוסח שונים מצביע לכאורה על כך ש’תוספת’ זו כאן היא מקורית. השמטה שכזו יכלה להיווצר מטעות סופר מעתיק של דילוג בגלל האיזכור הכפול של המילים “ואל פתח אהל מועד לא הביאו”.
אם כי, לא ניתן להתעלם מכך משלושה קשיים בולטים בנוסח זה: א’, הנוסח הופך מסורבל למדי. ב’, ישנה כאן חזרה כפולה של ציון השחיטה בחוץ ושל אי ההבאה לפתח אהל-מועד. ג’, ‘תוספת’ זו נראית ככתובה בתוך ‘חזרה מקשרת‘ – “ואל פתח אהל מועד לא הביאו” החוזר לפניה ולאחריה.
אז האם ‘תוספת’ זו הינה מקורית או תוספת מאוחרת? יש עוד לעיין בדבר.
הערה קטנה נוספת לגבי הפיסקה האחרונה על הקשיים הבולטים.
גם הלשון ‘וישחטהו בחוץ’ אינו מתאים לסגנון לשון המקרא, הן מצד הלשון ‘ושחטהו בחוץ’ שמזכיר באופן מחשיד את לשון ‘שחוטי חוץ’ שבלשון חכמים [במקרא רק ‘שחט מחוץ למחנה’ לא ‘שחט בחוץ’ מבלי לפרש מחוץ למה]. והן מצד צורת ‘ויקטלהו’ שאינה מתאימה כאן, היה צריך ‘ושחטהו בחוץ’ כמו ‘לא הביאו’ שאחריו.