נאמר “וְכִי יָמוּת מִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב” (ויק’ יא,לט), דהיינו נבלת בהמה טהורה מטמאת במגע.
אך האמנם?!
נאמר “אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל-דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם” (ויק’ ה,ב).
למה נבלת בהמה טהורה אינה נזכרת בפסוק אם גם היא מטמאת בנגיעה בה?
האם ישנה כאן סתירה אם נבלת בהמה המותרת באכילה מטמאת או לא?
אם עצם ההיטמאות היא האיסור זה מובן, כי הרי אסור לגעת בנבלת בהמה טמאה “מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם” (ויק’ יא,ח), אבל אין איסור נגיעה בנבלת בהמה טהורה אף שהנגיעה עצמה מטמאת כנ”ל.
אך יש פסוק אחר ממנו עולה לכאורה הסתירה הזו: “וְנֶפֶשׁ כִּי-תִגַּע בְּכָל-טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל-שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר-זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ” (ויק’ ז,כא).
כאן יש בעיה, למה נזכרה רק נבלת בהמה טמאה ולא גם בהמה טהורה, הלא אף נבלת בהמה טהורה מטמאת כנ”ל?
ולמה בזמן הטומאה אם אכל הטמא מהשלמים לא יהא חייב כרת? למה שדינו יהיה שונה מטמא מנבלת בהמה טמאה?
יתכן שיש כאן אכן סתירה אם נבלת בהמה טהורה מטמאת בנגיעתה או לא. ע”פ ויק’ יא הנגיעה מטמאת, אף שאין איסור בנגיעה (כי מותר לאכול את הנבלה). ואילו ע”פ ויק’ ז (ואולי אף ה,ב) נגיעה בנבלת בהמה טהורה אינה מטמאת.
אם אכן כך, יובן יותר מדוע בהמה המותרת באכילה מכונה “בהמה טהורה” – דהיינו, מכיון שהיא אינה מטמאת, בניגוד ל”בהמה טמאה” האסורה באכילה”, ואם כך, סימן שטומאת נבלת בהמה טהורה הינה התפתחות מאוחרת.
כתבת: הרי אסור לגעת בנבלת בהמה טמאה “מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם”
האם אתה מסביר את כל הטומאות, לפחות בפרשיות שמיני, תזריע ומצורע כאיסורים?
לא, אלא אם כן כתוב שאסור להיטמא בהן, כמו במקרה הזה.
בפרשיות האלו טומאה וטהרה אינן קשורות למקדש. האזכור היחידי של מקדש הוא בימי טוהר של יולדת.
מכאן שטומאה וטהרה הם קטגוריות שנוגעות גם לחולין, ואם אין איסור להיטמא, מה משמעותם?
טומאה וטהרה אינה רלוונטית רק למקדש עצמו, אלא בכלל לאכילת קדשים ולמעשה לכל אכילת בשר – שכן בשר מותר באכילה רק כקרבן שלמים (ויק’ יז,ג-ה), מה גם שבתפישת העולם העתיק טומאה וטהרה הם בראש ובראשונה “בין אדם לעצמו” עוד לפני איסורי מגע ואכילה בטומאה וכדו’.
מדוע לא יתכן שהחוק בויקרא יא על טומאת נבלה טהורה, ניתן רק אחרי החוקים של פרשת הקרבנות ויקרא א-ז?
זה מה שאני טוען, שזו התפתחות מאוחרת יותר, בניגוד לתפישה הראשונית שבהמה המותרת באכילה היא “בהמה טהורה” ולכן אינה מטמאת.
אבל התפתחות איננה סתירה, הרי אי אפשר לתת את כל החוקים ביחד, קודם נתנו את חוקי הקרבנות, ושם דברו על הטומאה שהכירו, נבלת בהמה טמאה. בהמה טהורה מתה איננה טמאה, כי הרי אוכלים אותה. אחרי שנצטוו על שחיטת חולין, ממילא בהמה שלא נשחטה היא נבלה, ויש גם טומאת נבלה. הרי הפסוקים הקדומים לא אומרים שנבלת בהמה טהורה לא מטמאת, אלא פשוט לא מזכירים אותה.
א. התפתחות היא תשובה לשאלת הסתירה, היא רק מסבירה מדוע ישנה סתירה.
ב. שחיטת חולין קיימת רק בדברים י”ב, עדיין לא בויקרא י”א.
1. התפתחות וסתירה זה מושגים שונים. התפתחות זה דברים שבאים אחד אחרי השני, והקורא מבין שכשהגיע א עדיין לא היה ב. ואין סתירה. ואילו סתירה זה דברים סותרים, או משום שיש מחלוקת, או משום שהכותב לא שם לב.
2. זה שהכתוב לא אומר מפורש אלא בדברים יב לא אומר שהדין לא ניתן עד דברים יב. הרי כבר בויקרא יז מצווים לשחוט כל חולין פתח אהל מועד, כלומר אי אפשר לאכול חולין בלי שחיטה. ולכן אפשר בהחלט שבויקרא יא למדו שיש הבדל בין נבלה לבין המתה, אם אתה ממית כדי לאכול (לא יודע אם בשחיטה דוקא, אבל שם ברור שיש נבלה ויש בהמה שנאכלת) זה טהור, ואם מתה מעצמה טמא.
ואם תרצה, אז בויקרא יא עדיין מותר לאכול נבלה, ולכן התורה גוזרת טומאה על מי שאוכל אותה, ואין טעם לגזור טומאה על משהו שאסור לעשות בכל מקרה. אבל יש כבר דרישה להמית בהמה כדי שתהיה טהורה. ואילו בפרשיות הקרבנות זה עדיין לא נאמר.
1. שאלתי שישנה סתירה, וענית למעשה ששני צדדי הסתירה מייצגים שני שלבים שונים בזמן, כלומר התפתחות. הנה לך סתירה כשאלה והתפתחות כתשובה.
2. ויק׳ יז אינו מחדש שחיטה, אלא מחייב שכל שחיטה תתבצע בפתח אהל מועד, מכיון ששחיטה היא פעולה פולחנית. אין זה נוגע לנבלה, יש לזכור שבפשטות לפי ס”כ מותר לאכול נבלה, ואיסור נבלה חל רק על כהנים (הארכתי בדבר ברשומה אחרת).
אם ס”כ מחייב שכל שחיטה תתבצע בפתח אהל מועד, ברור שהוא אוסר לאכול נבלה, כי אם מותר לאכול בהמה שמתה סתם כך, זה אומר שלא צריך לשחוט אותה בפתח אוהל מועד. נכון שאין הכרח שחלק מהמטרה המוצהרת של ויקרא יז הוא לחדש שחיטה, אבל זה ברור מתוך החוק שם, או שהתחדש שם או שהתחדש קודם, אבל אי אפשר לאכול נבלה אחרי הציווי לאכול רק מה שנשחט פתח אהל מועד
לא. יש הבדל מהותי בין נבלה לבין שחיטת בהמה. שחיטה היא פעולה פולחנית, או לפחות כזו שיכולה להיות פולחנית, לכן ס”כ אוסר אותה שלא בפתח אהל-מועד – “למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום ליהוה אל פתח אהל מועד […] ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם” (ויק׳ יז,ה-ז), משא”כ נבלה – בהמה שמתה מעצמה או שלא בשחיטה שאז אין חשש שהיא משמשת לפולחן זר.
אז לדבריך אם בהמה מתה ‘שלא בשחיטה’ אין בעיה לפי ויקרא יז, כלומר לא צריכים להביא פתח אהל מועד, פשוט אפשר לנחור, לשלוח בה חץ, לסקול באבנים, וכדו’. זה מאד לא משמע, נראה שאין דרך אחרת להמית בהמה מלבד בשחיטה וכל דרך אחרת אסורה.