אחת השאלות בחקר המקרא היא האם המקור הכוהני (ס”כ) קדום למקור הדויטרונומיסטי (ס”ד – ספר דברים) כפי הסדר שהם לפנינו בתורה – זוהי עמדתם של יחזקאל קויפמן ואחרים, או שס”ד קדום לס”כ כפי התפישה הרווחת במחקר מאז וולהאוזן.
אחת הטענות העיקריות של קויפמן להקדמת זמן חיבורו של ס”כ, עוד לפני תקופת חזקיהו. היא הטענה בדבר התעלמותו של ס”כ מהמהפכה של ס”ד – “אחדות הפולחן”. בעוד ס”ד דורש לרכז את הפולחן במקום אחד – “במקום אשר יבחר יהוה”, בס”כ אין דרישה שכזו וישנה לכאורה התעלמות מריכוז הפולחן.
ראה דבריו (כרך א’ עמ’ 201): “בס”כ אין השפעה של ס”ד, אבל גם בס”ד אין השפעה של ס”כ. מצד זה אין הכרע, איזה מהם קודם. אולם ההכרע בא מצד אחר: מצד ידיעותינו על השפעתו ההיסטורית של רעיון אחדות הפולחן. אין ספק בדבר, שמימי חזקיהו התחילה התורה על דבר אחדות הפולחן כובשת את הלבבות. בימי יאשיהו הוצאו כל המסקנות מתורה זו. והיהדות לא נשתחררה עוד מעול שלטונה. היא מושלת בכנסיה היהודית של ימי בית שני. ולפיכך לא יתכן בהחלט, שתורה כהנית, שנוצרה בתקופה הזאת לא יהיה בה כל רושם מן האידאה ההיא. ס”כ נתהוה איפוא בהכרח לפני תקופת חזקיהו, היינו לפני התהוותה של השכבה המשנה תורתית שבס’ דברים”.
פרופ’ מנחם הרן ענה על טענתו של קויפמן בצורה מעניינת.
לדבריו, מחנה ישראל במדבר, בגלל היותו כולל ומקיף את כל העם כולו לשבטיו, היה למעשה ייצוג ‘ארץ ישראל’ דמיונית הנודדת במדבר עד לכנען. אך ב’ארץ ישראל’ הסמלית הזאת יש בה רק מקדש אחד ובמיקום אחד, כשגם במהלך מסע המסעות כשסדר המחנות מתפרק המשכן וכליו נוסעים במרכז, וכשחונים תמיד חוזרת ‘מחנה ארץ ישראל’ עם המשכן – מקדש יחיד ובמקום אחד קבוע.
החידוש איפוא בס”כ בענין זה לעומת ס”ד, הוא שאליבא דס”כ ריכוז הפולחן אינו רק ציווי שאמור להתקיים רק לאחר הכניסה לארץ אלא שכך היה מלכתחילה – גם המשכן אמור להיות במקום נבחר קבוע במרכז שבטי ישראל – ‘ארץ ישראל’.
למעשה, זה קשור לכל עניין הפולחן במדבר בכלל. בעוד לפי ס”ד לא היה פולחן מוסדר במדבר אלא ההסדרה מתחילה רק לאחר הכניסה לארץ כנען, לפי ס”כ הפולחן היה מוסדר כבר מלכתחילה בזמן הנדודים במדבר – המדבר הוא המצב האידאלי. ראו בהרחבה בענין כאן.
שני קטעים מדברי הרן בענין:
“הואיל והמחנה הזה מקיף את כל שבטי ישראל, משמע שהוא מעין דיאגרמה, סמלית וסכימטית ביותר, של הארץ, ארץ ישראל, שהשבטים מיושבים בה למעשה. […] ולפי שכל ‘ארץ ישראל’ זו אין בה אלא מקדש אחד ומיוחד, משמע שלפי התפיסה הכוהנית אין עבודת האלהים נחשבת לכשרה ולבעלת תוקף אלא אם כן היא מתקיימת במקום אחד מסוים. השקפת עולמו של המקור הכוהני מושתתת אפוא על ריכוז הפולחן” (מ’ הרן, מקרא ועולמו, עמ’ 94).
“לכאורה אין המקור הכוהני מכיר קדושת מקום, ואף על פי כן אין ספק שרעיון ריכוז הפולחן שולט בו. […] העובדה המכרעת היא, שלפי התפיסה הכוהנית יש לו למשכן מקום קבוע בתוך המחנה והוא בדיוק במרכזם של שנים עשר השבטים. לעולם אין המשכן משנה את מקומו בין השבטים, והרי השבטים בכללם אינם אלא ‘ארץ ישראל’ אידיאלית המיטלטלת מסיני לכנען. […] זאת אומרת, שדווקא בטילטול מקום הפולחן מתגלה נוקשותה (העיונית) של ההשגה הכוהנית בענין הריכוז. ספר דברים מניח שעתיד היה מקום הבחירה להיקבע רק לאחר ההתנחלות בארץ ועד שלא עברו ישראל את הירדן עשו ‘איש הישר בעיניו’ (דב’ יב,ח-יא). לפי השגת המקור הכוהני נקבע ‘מקום הבחירה’ בלבו של מחנה ישראל כבר משעה שנתן להם ה’ את בריתו בסיני, ומכאן ואילך שוב אין למקום כזה ביטול ועקירה” (שם, עמ’ 98-97).
נקודה שהרן לא עומד עליה, היא שסידור השבטים במחנות במדבר דומה במידה רבה לסדר נחלות השבטים בארץ, מה שמדגיש הרבה יותר שרעיון סדר המחנות במדבר היה אכן ‘ארץ ישראל’ סמלית כשבמרכזה משכן – מקדש במקום אחד.
במדבר, השבטים שחנו בצד צפון הם: דן, אשר ונפתלי.
בנחלות השבטים ביהושע: אשר ונפתלי הם שני השבטים הצפוניים ביותר. דן אמנם נחל תחילה במרכז, אך נדד מאוחר יותר וישב לצד שבט נפתלי. כך שאכן 3 שבטים אלו הם הצפוניים ביותר בא”י.
במדבר, השבטים שחנו בצד מערב הם: אפרים, מנשה ובנימין.
בנחלות השבטים ביהושע: שלושת השבטים הללו הם אלו שנחלו במרכז הארץ מצד לצד (מנשה משני צדי הירדן עד לים ממערב).
במדבר, השבטים שחנו בצד דרום הם: ראובן, שמעון וגד.
בנחלות השבטים ביהושע: ראובן וגד הם שני השבטים הדרומיים בעבר הירדן המזרחי, ושמעון הוא השבט הדרומי בעבר הירדן המערבי בתוך נחלת יהודה.
במדבר, השבטים שחנו בצד מזרח הם: יהודה, יששכר וזבולון.
בנחלות השבטים ביהושע: יהודה, יששכר וזבולון, הם שלושת השבטים הנותרים. שלושתם יושבים בצד המזרחי של א”י המערבית. ושלושתם ‘מקיפים’ מלמעלה ומלמטה את שבטי המרכז (“מערב”).
כפי שניתן לראות, הסכמה של סדר המחנות במדבר דומה במידה רבה לסדר נחלות השבטים בא”י. מה שמחזק מאוד את טענת הרן שס”כ רואה את המשכן כעומד ‘במקום נבחר’ וקבוע במרכז שבטי ישראל, כפי שהיה המקדש בירושלים, ושס”כ דוגל בבירור בריכוז הפולחן בדומה לס”ד.
לא מתרשם מהדימוי של השבטים.
ישכר יכול להיות צפוני בדיוק כמו שאתה מגדיר אותו מזרחי – זבולון ממש לא מזרחי, ויהודה? הייתי בטוח לרגע שאתה מתכוון שהוא הדרומי, אין דרומי כמו יהודה. ודווקא הוא נמצא בצד מזרח? חלש מאוד.
ולכבוד מה בנימין מערבי יותר ממזרחי? ומנשה מזרחי יותר מערבי? בחייאת.
*ומנשה מזרחי יותר ממערבי
אין ספק שהדמיון בין המחנות לנחלות לוקה בחסר. אבל ברגע כשמסתכלים על זה מהכיוון ההפוך – חלוקת הנחלות ל-4 קבוצות שבכל אחת 3 שבטים ע”פ רוחות השמים, זה פחות או יותר הכי קרוב שאפשר לקבל. ועדיין צ”ע.
אז נכון שיששכר הוא צפוני יחסית, אבל יש כבר 3 שבטים צפוניים – דן, נפתלי ואשר.