דיני המאכלים האסורים והמותרים חוזרים בתורה פעמיים, כשהפרשה בויק’ יא ארוכה ומפורטת יותר מזו שבדב’ יד. בפוסט זה נראה שהפרשה בדב’ יד מסתמכת על גירסה דומה של ויק’ יא, אך גירסה זו היתה קצרה יותר, טרם העיבוד של אסכולת הקדושה (סה”ק) לפרשה.
ברור למדי שהפרשה בדב’ יד היא עיבוד מקוצר של פרשה כוהנית, שכן לשונה של פרשה זו היא כוהנית בעיקרה והכותב מקצר לרוב את הטקסט שלפניו.
לדוגמה (הרחבה, שינוי לשון):
“אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת-הַשָּׁפָן כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא-יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם: מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם” (ויק’ יא,ד-ח).
“אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת-הַגָּמָל וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת וְאֶת-הַשָּׁפָן כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם: וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ” (דב’ יד,ז-ח).
עם זאת, כשמשווים אותה לפרשה המקבילה בויק’ יא, ניתן להבחין בכך שלמרות שהפרשה הכוהנית שעמדה לפני כותב דב’ יד היתה ארוכה יותר מההעתקה שלו, עדיין היא היתה קצרה יותר מהגירסה שלפנינו בויק’ יא שעברה ככל הנראה עיבוד והרחבה.
כך לדוגמה מהשוואת דיני בעלי החיים אשר במים (הרחבה, שינוי לשון):
“אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם” (דב’ יד,ט-י).
“אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם: וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת-נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ: כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם” (ויק’ יא,ט-יב).
האם דב’ קיצר בהעתקתו את הקטע המקביל בויק’ או אולי להיפך, והקטע בויק’ עבר הרחבה?
דומני שהתשובה היא שאמנם הקטע בדב’ הוא העתקה של גירסה של הקטע בויק’, אבל גירסה קדומה וקצרה יותר לפני שעברה הרחבה.
פעמים רבות במקרא “חזרה מקשרת” מסמנת במקרא קטע שעבר עיבוד והרחבה, וגם כאן ישנה חזרה מקשרת שכזו, השוו: “וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת […] בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם” (ויק’ יא,י) = “כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם” (שם,יב).
סימן נוסף לכך שמדובר בהרחבה מאוחרת יותר, הוא השינוי הסגנוני. כך בעוד בדב’ המונח החוזר לאורך הפרשה הוא בלשון ‘טומאה’: “טְמֵאִים הֵם לָכֶם” (יד,ז), “טָמֵא הוּא לָכֶם” (שם,ח, י, יט) כמו בראשית הפרשה בויק’ (יא,ד, ה, ו, ז, ח), בקטעים החשודים כמעובדים או כמי שעברו הרחבה בויק’ הסנגון משתנה ללשון ‘שיקוץ’: “שֶׁקֶץ הוּא/הֵם/יִהְיוּ לָכֶם” (יא,י, יא, יב, יג, כ, כג, מא, מב), “תְּשַׁקֵּצוּ” (שם,יא, יג, מג), כמו בקטע זה שהמינוח השתנה מ”טמא הוא לכם” ל”שקץ הוא לכם”.
החידוש בהרחבה לכאורה, הוא איסור הנגיעה בנבלת החי במים, מה שבדב’ (יד,ח) ובגירסה הכוהנית המקורית (לכאורה) נזכר רק לגבי נבלת הבהמה.
חגב מדברי
בעקבות קטע זה, ניתן להבחין לכאורה בקטע נוסף שעבר הרחבה (הרחבה, שינוי לשון):
“וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ” (דב’ יד,יט).
“כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: אַךְ אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ: אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ: וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם” (ויק’ יא,כ-כג).
גם בקטע זה אנו נתקלים בשני הסימנים בהם נתקלנו בקטע הקודם – “חזרה מקשרת” ושינוי לשוני.
חזרה מקשרת – “כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם” (ויק’ יא,כ) = “וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם” (שם,כג).
שינוי לשוני – החלפה של שלון ‘טומאה’ בלשון ‘שיקוץ’: “טמא הוא לכם” (דב’ יד,יט) = “שקץ הוא לכם” (ויק’ יא,כ, כג).
החידוש בהרחבה זו לכאורה, הוא שבעוד דב’ והגירסה הכוהנית המקורית (לכאורה) אוסרים את כל שרץ העוף (ההולך על ארבע), ויק’ בהרחבה מחלק בין שרץ העוף ההולך על ארבע היכול לנתר על הארץ לשרץ העוף שאינו יכול לנתר, שרק הוא אסור באכילה.
ניתוח המשך הפרשה בויק’ מחייב אריכות נוספת, ועל כך בפעם אחרת.
כפי שהראתי בעבר (כאן) בפרשה זו טביעות אצבע של אסכולת ספר הקדושה, בו אנו מוצאים גם את השימוש בלשון ‘שיקוץ’ לגבי המאכלות האסורות כמו ברובד העריכה בויק’ יא: “וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא” (ויק’ כ,כה).
מעניין שבשתי הפרשיות, שמיני וראה, קיים עירוב בין מה שבלשוננו אנו מכנים איסור והיתר, לבין טומאה וטהרה. בפרשת ראה נושא טומאה וטהרה מזערי לעומת פרשת ראה.
האם ניתן ללמוד מכך שאיסורי מאכלות אסורות הם נגזרת של דיני טומאה וטהרה?
לכאורה כן. שים לב ללשון הפסוק “מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם” (ויק’ יא,ח) ולפסוקים אחרים בהם האמירה “טמא הוא לכם”, בהם משתמע שישנם איסורים הנובעים מאותה טומאה – “טמא הוא לכם”: א) “מבשרם לא תאכלו”, ב) “בנבלתם לא תגעו”.
ענין החזרה על האיסור באמת תמוהה, אבל לא נראה לי שזה קשור לענין החזרה המקשרת. חזרה מקשרת נדרשת במקום שהענין נקטע על ידי מאמר מוסגר או תוספת. אבל כאן ממילא הענין נגמר, ועוברים לאיסור הבא – לשם מה החזרה המקשרת? מוזר מאוד
חזרה מקשרת לשם עטיפת תוספת קיימת גם במקומות נוספים, כמו בתוספת של פרשת עבודת יוה”כ: “וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם” (ויק’ טז,כט) – “וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם” (שם,לד).