האם תפילת שלמה נכתבה רק כ-400 שנה מאוחר יותר?

בפוסט זה אציג את הטענה, לפיה תפילת שלמה לא נכתבה בידי שלמה המלך אלא בידי גולי גלות יהויכין בבבל, כ-400 שנה לאחר מכן.

לאחרונה יצא ספרו המרתק של פרופ’ יאיר הופמן “התאנים הטובות”, על גלות יהויכין ומורשתה. גלות יהויכין חלה בשנת 597 לפנה”ס, אז הוגלה יהויכין בידי נבוכדנאצר מלך בבל לבבל, בגלות זו הוגלתה גם האליטה השלטונית והכוהנית. רובם התיישבו בשתי ערים: בבל ותל-אביב, הרחוקות זו מזו. יחזקאל ישב בת”א (יחז’ ג, טו), אבל שאר השרים והכהנים ישבו דווקא בבבל.

הנקודה העיקרית בספרו של הופמן, היא להראות שניתן להצביע על מספר קטעים במקרא שנכתבו בידי גולי גלות יהויכין בבבל ובת”א טרם חרבה ירושלים בגלות צדקיהו.
נקודה בולטת בקטעים אלו היא השינוי התיאולוגי שגלותם גרמה להם, כשנאלצו להתמודד עם המציאות בה הם – האליטה, הם אלו שגלו, בעוד רוב העם נותר בנחלתו והמקדש עומד על מכונו.
אחד הקטעים המעניינים והמיוחדים בענין זה הוא “תפילת שלמה” (מל”א ח, יד-נג) המיוחסת במקרא לשלמה, כמי שנאמרה בידי שלמה המלך בעת חנוכת המקדש.

אחת הנקודות הבולטות בתפילה זו היא הפולמוס עם התפישה הקדומה שנזכרה בפסוק שלפני תפילה זו: “אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים” (שם, ב-ג). התפישה הקדומה מציגה את המקדש עצמו כמקום מושבו של האל. תפילת שלמה, הבאה מיד אחרי פסוק זה, מתפלמסת עם תפישה זו: “כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי” (שם, כז).
תפילת שלמה מציגה את התפישה הדויטרונומיסטית לפיה המקדש אינו מקום מושבו של האל, אלא המקום בו שוכן שמו של האל, תפישה החוזרת בתפילה זו שוב ושוב: “לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם” (שם, טז), “לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (שם, יז), “לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי” (שם, יח), “הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי” (שם, יט), “וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (שם, כ), “הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם” (שם, כט), “וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ” (שם, לה), “וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ” (שם, מא), “כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה” (שם, מג), “וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ” (שם, מד, מח).
על-פי תפישה זו מקום מושבו של האל הוא דווקא בשמים: “וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם” (שם, ל), “וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם” (שם, לב, לד, לו), “וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ” (שם, לט, מג), “וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם” (שם, מה), “וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ” (שם, מט).
זו כאמור התפישה הדויטרונומיסטית, המוצאת את ביטויה כבר בספר דברים, כמו “הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם” (דב’ יב, ה), “הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (שם, יא) ועוד. וראו את הפסוק הנאמר בשעת הבאת הביכורים למקדש: “הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל” (שם כו, טו).

נקודה בולטת נוספת בתפילת שלמה היא ההתייחסות החוזרת ונשנית למקדש כאל “בית תפילה”, בעוד נעדרת מהתפילה הארוכה הזו כל התייחסות למקדש כאל מקום בו מקריבים קרבנות! אין בתפילה התייחסות שלילית לפולחן הקרבנות במקדש, אלא התעלמות מוחלטת מהקרבנות (מלבד איזכורו של המזבח עצמו כעומד במקדש) והתמקדות תמוהה דווקא במקדש כבית תפילה.
תפילת שלמה מזכירה תפילה אל המקדש בנסיבות רבות: בעת מחלוקת (מל”א ח, לא-לב), תבוסה במלחמה (שם, לג-לד), בצורת (שם, לה-לו), רעב (שם, לז), מצוקה אישית (שם, לח), תפילת נכרי (שם, מא-מג), יציאה למלחמה (שם, מד) ושבי (שם, מד-מו).

המעניין הוא, שתפילת שלמה אינה טוענת שיש להתפלל לאל דווקא במקדש עצמו, אלא מחדשת רעיון תיאולוגי לפיה כל התפילות, מכל מקום שהוא, מתגלגלות ועולות אל האל היושב בשמים דרך המקדש!
ראו “לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ” (שם, כט-ל), “וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל” (שם, לה-לו), “כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו” (שם, לח-לט), “וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי” (שם, מב-מג).
בצורה מודגשת יותר באים הדברים בפסוקים אלו: “כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יְהוָה דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם” (שם, מד-מה), וגם בגלות “וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם” (שם, מח-מט).

כלומר, בעת מלחמה וגם בגלות התפילות עוברות דרך ארצם > דרך העיר > דרך הבית – המקדש, ושם במקדש שומע האל בשמים את תפילות הגולים.

והנה לכשנעיין בקטע המתייחס לתפילות הגולים מא”י נבחין בכמה נקודות מעניינות: א’, אין שיבה מהגלות אלא רק רחמים מהשובים. ב’, בזמן שהגולים בארץ שבים, הבית – המקדש עדיין קיים. ג’, גם בגלות יש צורך במקדש עצמו בכדי שהתפילות יגיעו לאזנו של האל בשמים.
“כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה: וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ: וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם” (שם, מו-נ).

נקודות אלו מתאימות אך ורק לתקופה מאוד ספציפית בתקופות המקרא – התקופה שבין גלות יהויכין ב-597 לפנה”ס לבין גלות צדקיהו וחורבן ירושלים והמקדש ב-586 לפנה”ס. אז ישנם גולים בבבל בזמן שהמקדש עדיין קיים וצריכים להתמודד עם השאלות התיאולוגיות הנובעות מכך.
במצבם אין הם יכולים לומר שהאל גלה עמם, שכן המקדש עדיין קיים והעם ברובו בנחלתו. כמו כן אין הם יכולים להקריב קרבנות ומה שנותר להם הן תפילות, שהן המחברות אותם אל הארץ, אל העיר, אל המקדש ואל האל שבשמים.
זה שתפילת שלמה מתמקדת כל כך בנושא של התפילה והקשר שלו למקדש ומתעלמת מהפן הפולחני של הקרבנות, בזמן שזו תפילה שנאמרה כביכול בעת הקמת המקדש, מצביעה על כך שהיא לא נכתבה בימי שלמה אך גם לא בידי יושבי הארץ היכולים לבוא אל המקדש בכל עת, אלא בידי גולים שאחיהם עדיין במקומם טרם גלות צדקיהו וחורבן ירושלים והמקדש. גם ההתעלמות מהחזרה מהגלות וההתייחסות רק לרחמים בפני השובים, מלמדת שתפילה זו נכתבה טרם שיבת ציון.

תפישה זו, לפיה התפילות מתגלגלות דרך המקדש אל האל שבשמים, אין לה ביטוי של ממש במקומות אחרים במקדש, שכן תפישה זו היתה תפישה שהיתה רלוונטית לזמן קצר יחסית – כ-12 שנה לכל היותר, בין גלות יהויכין לגלות צדקיהו, כאמור. שכן לאחר גלות צדקיהו וחורבן המקדש כבר לא יכלו התפילות להתגלגל דרך המקדש עצמו.

ראו בהרחבה בספרו של יאיר הופמן, התאנים הטובות, הוצאת אוני’ ת”א 2018, עמ’ 393-379.