ידועה במחקר המקרא טענתו של דה וטה, המזהה את “ספר התורה” שנמצא בשנה ה-18 למלך יאשיהו (מל”ב כב,ח) עם ס’ דברים (ס”ד). ולפיה רפורמת הפולחן של יאשיהו, שבוצעה לאחר מציאת הספר, שבמרכזה הריסת הבמות וריכוז הפולחן במקדש בירושלים (מל”ב כג,ד-כ), בוצעה בהשפעה ישירה ממשנתו של ס”ד המדבר שוב ושוב על “המקום אשר יבחר יהוה”.
אף שתיאוריה זו התקבעה במחקר המקרא כנקודת ציון מרכזית לתיארוך התורה למקורותיה, גם כיום ישנם חוקרים המתנגדים לתיאוריה זו וסבורים שהרפורמה בוצעה ללא קשר ישיר למציאת ספר התורה.
אותם חוקרים מציגים את הטענות הבאות:
א) אף שלפי תיאורו של ס’ מלכים עולה לכאורה שרפורמת יאשיהו נבעה ממציאת “ספר התורה”, לפי התיאור בס’ דבה”י הרפורמה בוצעה בשנת 12 ליאשיהו (דבה”ב לד,ג), 6 שנים לפני מציאת “ספר התורה” בשנה ה-18 למלך (שם,ח). לפי תיאור זה הסיבה המרכזית לזיהוי “ספר התורה” עם ס”ד אינה קיימת, למרות שאפשרי שהרפורמה גרמה לצורך בכתיבת ספר תעמולתי לחיזוקה של הרפורמה לטווח ארוך לאחר ביצועה.
ב) חולדה הנביאה בתוכחתה מדברת על עבודת אלילים (מל”ב כב,יז; דבה”ב לד,כה), ואינה מזכירה כלל את בעיית הבמות ואת הצורך בריכוז הפולחן. ולכן קשה להניח שהספר שנמצא רעיונו המרכזי היה דווקא ריכוז הפולחן – ס”ד.
ג) אם הרפורמה של יאשיהו התמקדה בריכוז הפולחן, מדוע בתיאור ביצוע הרפורמה רק שני פסוקים (וגם לא מיד בתחילת התיאור) מדברים על הריסת הבמות והיחס לכהני הבמות (מל”ב כג,ח-ט)?
אך יש לדחות טענות אלו מהסיבות דלהלן:
א) על הבעיות באמינותו של מחבר דבה”י דובר כאן בפורום פעמים רבות (לדוג’ כאן וכאן), וגם בתיאור ימי מלכותו של יאשיהו ישנן בעיות. אחת הבעיות המרכזיות, היא העובדה שדבה”י חוזר גם הוא על דברי חולדה הנביאה בעקבות מציאת “ספר התורה”, רק שהוא כאמור ממקם את מציאת הספר 6 שנים לאחר ביצוע רפורמת הפולחן. רק שאז נשאלת השאלה מה רוצה בכלל חולדה הנביאה בתוכחתה על עבודת האלילים ועוד בלא שום התייחסות לרפורמה המקיפה שנעשתה 6 שנים קודם לכן שכללה מלחמת חורמה בעבודת האלילים?
ראה “וַתֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי: כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יוֹשְׁבָיו אֵת כָּל הָאָלוֹת הַכְּתוּבוֹת עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרְאוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה: תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם וְתִתַּךְ חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה: וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרוֹשׁ בַּיהוָה כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ: יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים בְּשָׁמְעֲךָ אֶת דְּבָרָיו עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו וַתִּכָּנַע לְפָנַי וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתֵּבְךְּ לְפָנָי וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם יְהוָה: הִנְנִי אֹסִפְךָ אֶל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו וַיָּשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר” (דבה”ב לד,כג-כח).
1) על אלו “אלהים אחרים” מדברת חולדה? הרי כבר 6 שנים קודם לכן (אליבא דדבה”י) חיסל יאשיהו את כל האלילות ואף את הבמות?
2) אם כבר בוצעה הרפורמה קודם לכן (גם אם נניח שחלק מסוים מהאלילות חזרה), מדוע כל השבח שיש לומר על יאשיהו הוא שנכנע והתאבל ובכה לפני האל? הרי מכיון שהקללות באות בגלל האלילות כדבריה, הסיבה לחוס על יאשיהו היא בגלל מלחמתו באלילות, למה אין לכך זכר?
דברים אלו המובאים במקור בס’ מלכים מובנים שם, שכן לפי מלכים טרם בוצעה הרפורמה, משא”כ בדבה”י אין לסדר הדברים הבנה לכאורה.
ב-ג) זה שחולדה מדברת רק על האלילות ולא על הבמות כסיבה לקללות ולחורבן, בהחלט מובן. שכן אף לפי ס”ד המדבר שוב ושוב על “המקום אשר יבחר יהוה”, עדיין האלילות חמורה הרבה יותר. ועוד יותר מזה, חולדה הרי לא באה להתחיל למנות את כל חטאי העם, אלא היא מדברת רק על נקודה אחת – על הגורם לחורבן המתקרב ובא, וזה לדבריה האלילות. גם בס”ד אי ריכוז הפולחן אינו מהווה סיבה לחורבן, אלא דווקא האלילות (כגון דב’ ד,כה-כז).
אך למעשה זה הרבה יותר מכך, כל הרעיון של “ריכוז הפולחן” מוצג בס”ד כחלק מהמלחמה באלילות! ריכוז הפולחן אינו רעיון עצמאי העומד לעצמו אלא חלק מהשינויים התיאולוגיים בעקבות המלמה באלילות – “לא תעשו כן ליהוה אלהיכם”.
ראו את הקטע הפותח את חוק ריכוז הפולחן: “אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה” (דב’ יב,ב-ה).
ממילא מובן גם למה בתיאור הרפורמה של יאשיהו מחיקת האלילות נמצאת בעיקר התיאור וריכוז הפולחן פחות על אף החידוש שבו.
ויינפלד התומך בענין זה דווקא בסכימה הכרונולוגית של דבה”י, טוען כך:
“אף-על-פי שבדרך כלל אין לסמוך על קביעותיו של בעל ספר דברי הימים, ביחס לזמני ההתרחשויות בסכימה הכרונולוגית שלפנינו יכולים אנו לתת אמון, שכן קשה לשער שהיה עשוי להמציא סדר זמנים מעין זה, וקשה עוד יותר להבין מה היה מניע אותו להמציאו.”
זה שקשה להבין מה המניע של מחבר דבה”י להמציא את סדר הזמנים הזה, אינה סיבה לתמוך בדבריו אם “בדרך כלל אין לסמוך על קביעותיו”. וכי המניעים לקביעותיו הנדחות של המחבר כמו בענייני משמרות הכהנים והלויים עם כל הפירוט שלהן, לא קשות להבנה ובכל זאת נדחות, על אף הפירוט לפרטי פרטים?!
אם אכן נניח שהמחבר רצה לנתק בין הרפורמה לבין מציאת סה”ת, למה שלא ימציא כדרכו תאריכים כדי לקבע את “תיקוניו” היסטורית?
כמו כן טוען ויינפלד:
“יתרה מזו, מהלך מאורעות זה תואם היטב את השתלשלות האירועים הפוליטיים בימים ההם, שכן השנה השתים-עשרה למלכות יאשיהו (627/628 לפנה”ס), שלפי מחבר דברי הימים החל בה המלך את הרפורמה שלו, היא כנראה שנת מותו של אשורבניפל, אירוע שללא כל ספק גרם לתסיסה במערב (כפי שבדרך כלל ארע עם מותו של אימפראטור). השנה השמינית למלכות יאשיהו (632 לפנה”ס) מציינת גם היא כנראה נקודת מפנה בהיסטוריה של האימפריה האשורית. מסתבר שזוהי השנה שבה הורד אשורבניפל מכס המלכות – שעה מתאימה לשידור מערכות. יאשיהו החל אז לבער את האלילים – בייחוד את האלילות האסטראלית שאפיינה את הדת האשורית – כאשר התמוטטות האימפריה האשורית נראתה כבר באופק.”
אך אלו סברות שאם היינו יודעים שאכן התאריכים שנותן המחבר נכונים, יכולנו להשתמש בהם כדי להבין את המניעים לרפורמה, אבל אין בסברות אלו כדי לשמש כעוגן לתיארוך ולבכר את תאריכיו של דבה”י על פני מלכים.
ויינפלד רוצה גם לחלק את תיאור הרפורמה לשני חלקים (מל”ב כב; כג, א-ג, כא-כח = תיאור א’, מל”ב כג, ד-כ = תיאור ב’), כשמתוך החלוקה עולה שהמקור העיקרי (תיאור ב’) אינו מזכיר שמציאת סה”ת היתה הגורם לרפורמה. וכותב:
“בתיאור ב’ אין כל התייחסות לשנת ביצוע הפעולות, בניגוד לתיאור א’, הטורח להדגיש שהפסח נעשה בשנת שמונה עשרה ליאשיהו (כג, כג). למעשה הכניס העורך את הכרוניקה (מל”ב כג, ד-כ), המסכמת כנראה מפעל של כמה שנים, לתוך תיאורו על מה שהתרחש בשנת השמונה עשרה למלכות יאשיהו – כדי ליצור את הרושם שכל מפעליו של מלך זה נעשו בשנת גילוי ספר התורה, היא השנה השמונה עשרה למלכותו.”
גם אם נקבל שאכן תיאור ביצוע הרפורמה קוטע את רצף הדברים, אך יתכן שמדובר במאמר המוסגר, ולאו דווקא במקור נוסף. אך גם אם צודק ויינפלד שהתיאור בנוי משני מקורות שונים, לא נראה לי שהיתה סיבה למחבר מלכ’ לנסות להכניס את כל הרפורמה לשנה אחת, השנה ה-18 ליאשיהו. כל מה שרצה המחבר הוא להראות שהרפורמה התבצעה בעקבות מציאת הספר, והחלה בשנה ה-18 למלך. האם זה כלעצמו הופך את תיאורו ללא אמין?
עוד טוען ויינפלד:
“הרפורמה של מלכי יהודה האחרים – אסא (מל”א טו, יב-יד), יהושפט (מל”א כב, מז) ויהואש (מל”ב יא, יז-יח) – בוצעו ללא הסתמכות על ספר כתוב. למעשה קדום המאבק באלילות, וימיו כימי קיומו של עם ישראל, וליאשיהו לא היה צורך להסתמך על ספר כתוב כדי לדעת שיש לבער מישראל את כל גילויי עבודת האלילים.”
אך למעשה מציאת הספר אינה מתוארת כמי שגילתה למלך את הצורך בביעור האלילות, אלא כמי ש”עוררה” את יאשיהו לפעול כך.
“קשה להניח שיאשיהו יכרות ברית בבית האלהים בירושלים (מל”ב כג, א-ג) כאשר פסל האשרה עדיין עומד בו (השווה מל”ב כא, ז) וכאשר קדשים עדיין יושבים בו ונשים אורגות שם בתים לאשרה (מל”ב כג, ו-ז). לפני כל טקס ברית וחידוש יחסים בין האל לעמו היה העם צריך להיטהר ולהסיר מקרבו את אלהי הנכר (בר’ לה, ב-ד; יהו’ כד, כג; שופ’ י, טז; שמ”א ז, ג-ד), ולא ייתכן שדווקא יאשיהו יכרות ברית במקדש בעת שכל התועבות עדיין מצויות בו.”
לדברי ויינפלד שהתיאור העיקרי של הרפורמה, הוא ממקור שונה מזה המתאר את טקס כריתת הברית. לא אמורה להיות בעיה להניח שהרפורמה החלה אחרי מציאת הספר אך לפני הטקס עצמו. רק שמכיון שעיקרה בוצעה לאחר הטקס הובאה ע”י העורך לאחר הטקס.
כמו כן יתכן שמנשה הצליח להחדיר כל כך חזק את האלילות עד ששלטה במקדש, בגלל שלטונו הארוך ביותר מכל מכל אחר (55 שנה). והיה צורך קודם להשיג תמיכה מהעם, ואת זה השיג ע”י טקס הברית. אבל כאמור אין צורך בכך, וכנ”ל.
לדעתי, כפי שכתבתי לעיל, דווקא הסיפור עם חולדה הנביאה המוסכמת על שני המחברים (מלכ’ ודבה”י), מוכיחה שסדר הדברים תאם את תיאורו של מחבר מלכ’ ולא את של מחבר דבה”י.
ויינפלד אמנם טוען שזה שיאשיהו מדבר “על אשר לא-שמעו אבתינו על-דברי הספר הזה לעשות ככל-הכתוב עלינו” (מל”ב כג,יג), שהאשמת הדורות הקודמים מראה שיאשיהו לא חש רגשי אשמה, וכנראה בגלל שכבר ביצע את הרפורמה.
אבל לא נראה לי שיש בזה כדי להוכיח, שכן כל כוונתו היא לומר שמדובר בחטא מצטבר מזה כמה דורות (השקפה שולטת בס’ מלכ’ לעומת דבה”י המכיר רק בחטא האישי).
חולדה לא קראה את ‘ספר התוכנה שרק התגלה כמה ימים קודם לכן ואין פלא שאיננה מדברת על בעיית ריכוז הפולחן. היא לא ידעה שזו בעיה כלל… ריכוז הפולחן לירושלים היה רעיון של שפן, המורה והמחנך של יאשיהו מאז ילדותו ומי שלדעתי אחראי גם לרצח רבין, המלך אמון. ספר התורה תאם להפליא את השקפתו הדתית של שפן, ורק במקצת את השקפתם של חולדה ושאר הנביאים, כמו ירמיהו, שבכלל לא סבל את הסופרים, כידוע, ויש להניח שמשום כך נמנע שפן ללכת אליו והלך אצל חולדה. מבחינת חולדה הבעיה היתה הפולחן לאלוהים אחרים, והרעיון החדשה של שפן עדיין לא הגיע אליה.
כל זאת ועוד פרטתי בספרי “קדשה” שהוא רומן היסטורי על התקופה הזו , המשמעותית כל כך בתולדות העמים כולם
הטענה אינה מדוע חולדה אינה מדברת על ריכוז הפולחן, אלא מדוע היא כן מדברת על האלילות בעוד שלפי דבה”י יאשיהו חיסל את האלילות 6 שנים קודם לכן.
נקודת המוצא שלי שונה מזו של החוקרים . הספור הוא כזה : יא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. יב וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר, וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ–לֵאמֹר. יג לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם, וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה, עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא, הַזֶּה: כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה, אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ.
השאלה לדעתי מה חידש הספר שהתגלה ליאשיהו שלא ידע עליו קודם וגרם לו זעזוע כה עמוק לקריעת הבגדים ובחינת דרכו באמונה? אם נעבור על כל ספרי החומש בולט הייחוד של ספר דברים המתאר גם את העתיד להתרחש ללא הגדרת זמן . תיאורים אלה אינם אופיינים לתקופה של יציאת מצרים אלא בעיקר לתקפות של אלפי שנים מאוחר יותר אפילו לתקופתו של יאשיהו . בולט התיאור הפלסטי של הגלות ושל חוסר הביטחון של הגולה בעולם שאינו המדינה שלו . משה מתאר בספר דברים את העתיד להתרחש אם העם יחרוג משלחותו. ליאשיהו יש כבר פרספקטיבה של מבט לאחור של אלפי שנים ולכן יכול לבחון את החטא ועונשו ואכן הוא כבר רואה את מה שקרה לממלכת ישראל ומבין שגם יהודה נמצאת בסכנה דומה ולכן הוא מבקש הכוונה וסיוע מחולדה הנביאה . אם נסכם את המכלול הזה מתברר שאכן מדובר בספר דברים כיוון שרק בו יש נבואות ביחס לעתיד הרחוק מאוד .הדגש של יאשיהו אינו רק לרכז את הפולחן בירושלים אלא קודם כול ביעור האלילות לרבות הבמות . יתכן והריכוז בירושלים הוא משני בחשיבותו ומטרתו פיקוח והשגחה כנגד סטייה מחודשת מהדרך הנכונה מעין בקרה הדוקה על היתנהנגות העם .
אין לי שום בעיה עם דעות אחרות גם אם הן מוטעות מהיסוד..
אין כאן מקום להתקפות אישיות!