איסור בישול גדי בחלב אמו נזכר בתורה שלוש פעמים, פעמיים בהקשר פולחני – “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” (שמות כג,יט; לד,כו), ופעם שלישית בהקשר של איסורי אכילה והנאה – “לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” (דברים יד,כא).
מה עומד מאחורי האיסור הזה? ולמה בס’ הברית בס’ שמות הוא מובא בהקשר פולחני? הלא לכאורה מסתבר יותר להביאו בענין איסורי אכילה כבס’ דברים.
מצד שני אם האיסור הוא “לבשל”, משמע שהוא יותר קשור לפולחן מאשר לאיסורי אכילה, ומקומו בדיני פולחן כבס’ שמות.
כשמעיינים באיסור בפסוקים בס’ הברית בס’ שמות, ניתן לשים לב לנקודה מעניינת. קודמים את איסור “גדי בחלב אמו” שני ציווים אחרים פולחניים:
הראשון הוא ציווי לגבי קרבן הפסח: “לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר”.
והשני קשור לחג השבועות: “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ”.
ראה “שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה: לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” (שמ’ כג,יד-יט).
ייתכן איפוא, שאיסור “לא תבשל גדי בחלב אמו” גם הוא כמו קודמיו פולחני המתקשר לחגים, לחג הבא אחריהם – “חג האסיף” (חג הסוכות). ניתן לשער שאצל הכנעניים הפגאנים היו חוגגים את חג האסיף – “בצאת השנה” – תחילת השנה החקלאית החדשה, בפולחן של בישול גדי בחלב אמו (לסמל פוריות ושפע), המקרא בא לאסור קיום הפולחן הפגאני ב”חג האסיף” הישראלי.
ובס’ הברית לאחר הציווי על חגיגת שלש הרגלים, ישנם שלושה ציווים קשורים באותם חגים. א’, לא לאכול את הפסח עם חמץ ולא להלינו עד הבוקר שלמחרת. ב’, בחג הקציר יש להביא את הביכורים לבית האל דווקא. ג’, אסור לבצע את הפולחן האלילי של בישול גדי בחלב אמו המתקיים בחג האסיף.
אם אכן כך, עולה שהמשמעות הקדומה של איסור בישול “גדי בחלב אמו”, אינו אלא איסור פולחני, כך יובן מדוע האיסור הוא דווקא “לבשל” ולא לאכול. שכן הפולחן הנאסר, היה בישול.
כעת לכאורה דווקא מקומו של האיסור בס’ דברים בפרשת איסורי האכילה, הוא זה הצריך ביאור. שכן מה לאיסור פולחני של בישול גדי בחלב אמו אצל איסורי אכילה?
ייתכן ואולי שעד שנוסחה פרשת איסורי האכילה בס’ דברים, כבר נשכחה המשמעות המקורית של האיסור, לאחר כמה וכמה דורות של מניעה מיקומו של פולחן זה הן בישראל והן אצל שכניהם הפגאניים. מה שהביא עם הזמן לפרשנות חדשה לאיסור, לפיה יש איסור בישול גדי בחלב אמו גם לא לשם פולחן, ולכן מתאים יותר לפרשת איסורי האכילה. ייתכן גם שזו בסך הכל התפתחות סבירה של איסור הבישול הפולחני שגרר אחריו נוהג להמנע מלאכול ולהנות מהבישול האסור, עד שגם נוהג זה הפך לחלק מהאיסור ולכן בס’ דברים כבר הובא עם איסורי האכילה.
עצם הכיוון שלך מעניין, אך לא ברור לי למה הוצרכת להכניס בזה סברות זרות בסוף המאמר,
בפשטות יש לומר, שטעם האיסור הוא משום פולחן כמ”ש, אלא שהתורה אוסרת את הכל גם לאדם בביתו ובמטבחו בכל עת, ולכן זה נכתב גם אצל איסורי מאכלות (מלבד שיש כאן רמז ברור לדברי חז”ל שגם האכילה אסורה)