בפוסט זה אראה איך חוק ריכוז הפולחן השפיע על הקרבת הפסח ויצר מצב מוזר המבטל במידה רבה את מצוות העליה לרגל בחג המצות כמו בשני הרגלים האחרים.
בקטע הסיכום של פרשת המועדים בס’ דברים נאמר “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת” (דב’ טז,טז) – מצוות העלייה לרגל הינה איפוא בחג המצות, חג השבועות וחג הסוכות.
פסוק זה בנוי כנראה על הנאמר בספר הברית הקדם-דויטרונומיסטי: “שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָֹה” (שמ’ כג,יד-יז).
למעשה קטע הסיכום הזה חוזר לכאורה על מצוות העלייה לרגל הנזכר בנפרד בכל אחד משלושת הרגלים בנפרד, כך לגבי חג השבועות: “וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ […] וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ […] בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (דב’ טז,י-יא), וכן לגבי חג הסוכות: “חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים […] שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה” (שם,יג-טו).
והנה לגבי הרגל הראשון, חג המצות לכאורה, נאמר כך: “וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם […] לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם: וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ” (דב’ טז,ב-ז).
במקרא כידוע “חג הפסח” ו”חג המצות” שני מועדים נפרדים הם. חג הפסח חל בי”ד ניסן בו מקריבים את קרבן הפסח, ומט”ו ניסן ואילך למשך שבעה ימים חל חג המצות, כך במקרא בכמה מקומות (שמ’ לד,כה; ויק’ כג,ה-ו; במ’ כח,טז-יז; עז’ ו, יט, כב).
והנה בהמשך הקטע, עד לקטע אודות חג השבועות, לא נזכרה העליה לרגל בחג המצות. נמצא אם כן שמועד העליה לרגל הוא להקרבת הפסח בלבד!
אין בתיאורו המפורט של ס’ דברים אודות הפסח וחג המצות אזכור לעליה בחג המצות עצמו כמו שמזכיר לגבי חג השבועות וחג הסכות, משתמע איפוא שחובת העליה לרגל היא בחג הפסח ולא בחג המצות. ראו גם האמירה “וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ” (שם,ז), דהיינו הפסח נאכל במקדש בי”ד בערב עד לבוקרו של ט”ו לחודש, יומו הראשון של חג המצות, ואז חוזר כל אחד לאהלו וזהו, אין עוד עליה לרגל משך חג המצות כולו.
יש כאן אם כן התייחסות מוזרה לענין העליה לרגל בחג המצות. בסיכום נזכר חג המצות כחג בו יש לעלות לרגל, אבל בפועל העליה מתקיימת בעיקר בחג הפסח יום קודם לכן, ובו מסתיים הענין.
הנה אחת הסתירות הנזכרות בין חוקת הפסח בדב’ טז לבין שמ’ יב של פסח מצרים, הוא שבשמ’ יב קרבן הפסח הוא קרבן ביתי שכל אחד מקריב בעירו ויישובו ואכלו בביתו, בעוד בדב’ טז הפסח הוא קרבן שיש להקריבו ולאכלו אך ורק במקדש.
ראו “וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה” (שמ’ יב,ג-ד), וכן “בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ” (שם,מו).
לעומת “וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (דב’ טז,ב), וכן “לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח […] וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ” (שם,ה-ז).
סביר לשער שבתחילה אכן קרבן הפסח היה קרבן ביתי ומקומי ורק בעקבות הרפורמה של ריכוז הפולחן הועבר קרבן הפסח למקדש בירושלים. לכן ס’ דברים, בניגוד לקרבנות אחרים, כותב רק לגבי קרבן הפסח בשלילה – “לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח” (דב’ טז,ה-ו), כנראה כמכווין נגד הנוהג הקדום קרבן הפסח הביתי והמקומי.
אם אכן כך, נמצא שבתחילה מצוות העלייה לרגל היתה בחג המצות, כפי שכבר המקור הקדם-דויטרונומיסטי מצווה טרם ריכוז הפולחן וכפי שס”ד עצמו מזכיר בסוף דבריו. רק שמאחר וס”ד העביר את קרבן הפסח כשאר הקרבנות אל המקדש, נוצר מצב לא ברור לגבי העליה לרגל.
לגבי חג הסכות נאמר שחובת העליה לרגל חלה לכל שבעת ימי החג – “שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה” (דב’ טז,טו), בעוד אין אזכור שבחג המצות יש לחוג במקדש משך כל שבעת ימי החג, אלא די היה כנראה בביקור במקדש באחד מימי החג בלבד, וזה התקיים לכאורה כבר בזה שהעם נותר במקדש מי”ד בערב עד לבוקרו של ט”ו – חג המצות.
נמצא איפוא שטרום ריכוז הפולחן קרבן הפסח היה קרבן ביתי משפחתי כל אחד במקומו בביתו ולאחר מכן משך חג המצות עלו לרגל למקדש המקומי או המרכזי, ולאחר ריכוז הפולחן הפך לטקס המוני במקדש כשכולם אוכלים את הקרבן יחדיו במקדש וזה כבר החליף את העליה לרגל הקדומה של חג המצות.
ומהי משמעות יום השבתון בשביעי של פסח? שהוא יום השבתון היחיד בפרשה.
אכתוב על כך בהזדמנות אחרת בהרחבה.
אולי זה מסביר מדוע ההפרדה בין הפסח – בי”ד, לבין חג המצות מט”ו.מאחר שבמקור אמורים להקריב את הפסח – איש בביתו, ורק למחרת יכולים לעלות לרגל ולחוג את חג המצות.