בפוסט זה אציג את הטענה לפיה קרבן העומר ומנחת הבכורים היו תחילה רק קרבנות פרטיים שפרשת קרבנות המועדים הכוהנית (במ’ כח-כט) אינה יודעת עליהם, שרק בשלב מאוחר יותר הפכו לקרבנות ציבור ובאו בפרשת המועדים של סה”ק (ספר הקדושה).
במקורות הכוהניים (ס”כ וסה”ק) ישנן שתי פרשיות מפורטות על המועדות. מבנה פרשת המועדות בבמ’ (כח-כט) ברור מאוד, כשהיא מזכירה לגבי כל מועד ומועד את תאריכו וארכו ואת איסור המלאכה, ומפרטת את קרבנות המועד. לעומת זאת פרשת המועדות בויק’ (כג) מורכבת יותר, אך ניכר שבגרעינה היא כותבת לכל מועד את תאריכו וארכו ואת מצוותיו ואיסור המלאכה בו.
בולטים בחריגותם בפרשה שבויק’ – העומר וחג הבכורים (שבועות), שבשונה משאר המועדים, יש בהם פירוט של הקרבנות והמנחות המוקרבים בהם. שינוי זה תמוה, שכן לא הוזכרו קרבנות שאר המועדים, אלא בכל מועד נאמר בנפרד “והקרבתם אשה ליהוה” (המפנה לכאורה לפרשה המקבילה בבמ’), וגם בסיכום המועדות נאמר “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ” (ויק’ כג,לז). אם כן מדוע נזכרו רק קרבנות אלו מכל המועדות?
כמו כן תמוהה עצם הזכרת “קרבן העומר” בפרשה שבויק’, שכן יום הקרבת העומר אינו יום מועד כשאר הנזכרים בפרשה, אלא טקס הקרבת קרבן המתאים על כן להיות מוזכר דווקא בפרשת קרבנות המועדים שבבמ’ ולא בויק’ המדבר רק על המועדים ומצוותיהם.
תמוה גם פירוט ה”מנחה חדשה” וקרבנות חג הבכורים בויק’, שהרי פורטו קרבנות החג בפרשה המקבילה – פרשת קרבנות המועדים בבמ’. אך מה שיותר תמוה, הוא שהקרבנות שהוזכרו בויק’ אינם תואמים עם אלו שהוזכרו בבמ’.
כמו כן תמוהה העובדה שבבמ’ הוזכרה מנחת-הבכורים רק בדרך אגב “וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם” (במ’ כח,כו), לעומת הפרשה בויק’ המפרטת ומתארת על טקס הקרבת המנחה: “וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה […] וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן” (ויק’ כג,טז-כ).
נדמה לכאורה שניתן לתרץ שהקרבנות הבאים על מנחת-הבכורים שהוזכרו בויק’, רק “נוספים” על הקרבנות שהוזכרו בבמ’ ואינם באים להחליף אותם. אבל מהנאמר בבמ’ ברור שחוץ מהקרבנות שפורטו לא הוקרבו קרבנות נוספים. ראה “וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי-בָקָר […] מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם” (במ’ כח,כז-לא). אילו היו קרבנות נוספים על אלו של במ’, היה לכותב להזכירם בהערתו “מלבד עלת התמיד וכו'”.
נאמר “קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהוָה וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ: […] וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ” (ויק’ ב,יד-יד). פסוקים אלו מתארים למעשה את קרבן העומר ואת מנחת-הבכורים כקרבנות פרטיים, מה שסותר לכאורה את תיאורם כקרבנות ציבור בפרשת המועדות (ויק’ כג).
אך נראה שפסוקים אלו יכולים לתת לנו כיוון להסביר את התמיהות עליהן הצבענו לעיל. נראה שפרשת המועדות בויק’ מאוחרת לזו שבמ’. כשבזמן כתיבת הפרשה בבמ’ (ס”כ) היו העומר ומנחת-הבכורים קרבנות עממיים ופרטיים כחלק מחובת הביכורים שיש לכל אחד ואחד, ולא היו קרבנות ציבור.
ולכן לא הוזכר “קרבן העומר” במקומו המתאים לכאורה בבמ’, שכן טרם נהיה קרבן ציבור כשאר קרבנות המועדים. ומה שנאמר “וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם” (במ’ כח,כו), מדבר על הקרבנות העממיים הפרטיים של מנחת-הבכורים ולא על המנחה הציבורית של ויק’ כג, ולכן פרטי המנחה אינם מפורטים בבמ’ – פרשת קרבנות המועדים.
בימיו של מחבר פרשת המועדות בויק’ (סה”ק), כנראה כבר נקבעו קרבן עומר ומנחת-בכורים ציבוריים (כנראה בנוסף לאלו הפרטיים). ולכן הכניס הכותב את הקרבנות הללו בויק’, אף שמקומם היה מתאים בבמ’ עם שאר קרבנות המועדים, פרשה שלא כותב זה היה מחברו.
בספר דברים נאמר “שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ” (דב’ טז,ט-י).
ספר דברים אינו מציין כלל כמו ויק’ שישנו את קרבן העומר ושבו מתחילה הספירה – “מיום הביאכם את עומר התנופה” (ויק’ כג,טו), אלא כותב “מהחל חרמש בקמה”, שאמנם שווה לו בתאריכו אבל לא שווה בהתעלמות מקרבן העומר הציבורי. הכותב גם אינו מדבר כלל על קרבן ציבור בחג השבועות אלא “מסת נדבת ידך אשר תתן”, שמשמע – כפי רצונך, מזכיר מאוד את הלשון “אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ” (שם,טז).
לפי מה שדובר לעיל יובן יותר לשונו של ספר דברים. נראה מזה שגם כאן עדיין לא הכיר הכותב את קרבנות הציבור של העומר ושתי הלחם. קרבן העומר לא היה קיים עדיין כלל, ובשבועות אכן היתה מנחת ביכורים, אבל פרטית, לא ציבורית.
יש פרמטרים נוספים המצביעים על איחור פרשת המועדות שבויקרא לעומת זו של במדבר? או שאתה בונה זאת על סמך ההבחנה שכתבת בפוסט הזה.
זה בנוי דווקא על ההבחנה המקובלת במחקר, שהפרשה בפ׳ פנחס היא מס”כ ואילו זו שבפ׳ אמור היא עיבוד של סה”ק.
בעבר היה מקובל שס”כ מאוחר מסה”ק, עד למחקרו המעמיק של פרופ’ ישראל קנוהל ב”מקדש הדממה” שהוכיח שסה”ק מאוחר לס”כ ומעבד אותו.
Pingback: יום תרועה או זכרון תרועה - מקרא וביקורת