עיון: קרבן התמיד שמ’ כט ובמ’ כט – מי העתיק ממי?

פרשת קרבן התמיד מופיעה בתורה פעמיים (שמ’ כט,לח-מב; במ’ כח,ג-ח), ובניסוח דומה בעיקרו.
ונשאלת השאלה, מי העתיק ממי?

נראה שבמ’ העתיק משמ’ מהסיבות הבאות:

א) שמ’ כט עצמו מנוסח בלשון יחיד, כך גם בפרשת התמיד חוזר הפועל “תעשה” שוב ושוב. לא כך במ’ כח-כט המנוסח בלשון רבים “תקריבו”, “והקרבתם” ועוד, בעוד פרשת התמיד שם מנוסחת עדיין בלשון יחיד “תעשה” כנ”ל.
הפתיחה לפרשת קרבנות המועדים כולה נפתחת בלשון רבים אבל מיד בפרשת התמיד עוברת ללשון יחיד:
“וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם” (במ’ כח,ג-ד).

ב) בבמ’ נוספה המילה “תמימים” שאינה במקבילה בשמ’ – “כבשים בני שנה תמימים” (כח,ג), זאת בהתאם לצורת הניסוח החוזרת בכל פרשת קרבנות המועדים בבמ’ – “כבשים שבני שנה X תמימים” (כח,יא, יט, כז-לא; כט,ב, ח, יג, יז, כ, כג, כו, כט, לב).

ג) מילה נוספת שנוספה בבמ’ שאינה במקבילה בשמ’ היא “עֹלה” – “שנים ליום עלה תמיד” (כח,ג), גם זה בהתאם לצורת הניסוח בשאר פרשת קרבנות המועדים בבמ’ המציינת כל פעם את סוג הקרבן – “תקריבו עלה ליהוה” (כח,יא), “והקרבתם אשה עלה ליהוה” (כח,יט), “והקרבתם עולה לריח ניחח ליהוה” (כח,כד), “ועשיתם עלה לריח ניחח ליהוה” (כט,ב), “והקרבתם עלה ליהוה” (כט,ח) וכן “והקרבתם עלה אשה ריח ניחח ליהוה” (כט,יג).

ד) תוספת דומה היא המילה “למנחה” – “סלת למנחה בלולה בשמן” (כח,ה), שנוספה כנראה מאותה סיבה – כדי לציין את סוג הקרבן בדומה לאיזכורי המנחות בפרשת קרבנות המועדים – “סלת מנחה” (כח,ט, יב), “ומנחתם” (כח,כ, כח; כט,ג, ט, יד, יח, כא, כד, כז, ל, לג, לז).

נקודות אלו מובילות למסקנה כי הקטע בבמ’ כח הוא העתקה של הקטע המקורי הנמצא בשמ’ כט, שעובד והותאם חלקית למטבעות הלשון והניסוחים של פרשת קרבנות המועדים בבמ’ כח-כט.
כל זה ראיתי במאמרו של ד”ר שמעון גזונדהייט (בר-און) “תולדות קורבן-התמיד ומעמדו בלוח הקרבנות הכוהני” (כאן).