בספר מלכים אנו רואים ביקורת חוזרת ונשנית אצל מלכי יהודה שאפשרו את ההקרבה בבמות ולא פעלו לריכוז הפולחן בבית המקדש בירושלים כפי שעשו חזקיהו ויאשיהו. בפוסט זה נראה שישנה ביקורת שכזו גם על שלמה המלך, זה שבסופו של דבר הקים את בית המקדש. ונראה שלתפישת המחבר עצם ההקרבה בבמות היא מצב לא תקין גם אם נעשה בהיתר.
בספר מלכים בתיאור מעשיהם של מלכי יהודה ישנה ביקורת קבועה על כך שהעם מקריב בבמות:
בימי אסא – “וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּדָוִד אָבִיו: וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן-הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת-כָּל-הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו: וְגַם אֶת-מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת-מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן: וְהַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ רַק לְבַב-אָסָא הָיָה שָׁלֵם עִם-יְהוָה כָּל-יָמָיו” (מל”א טו,יא-יד).
בימי יהושפט בנו – “וַיֵּלֶךְ בְּכָל-דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו לֹא-סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה: אַךְ הַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת” (מל”א כב,מג-מד).
בימי יהואש – “וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כָּל-יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן: רַק הַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת” (מל”ב יב,ג-ד).
בימי אמציהו בנו – “וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה יוֹאָשׁ אָבִיו עָשָׂה: רַק הַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת” (מל”ב יד,ג-ד).
גם בימי עזריהו/עוזיהו בנו – “וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו: רַק הַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת” (מל”ב טו,ג-ד).
כך גם אודות ימי יותם בנו – “וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה עֻזִּיָּהוּ אָבִיו עָשָׂה: רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת הוּא בָּנָה אֶת-שַׁעַר בֵּית-יְהוָה הָעֶלְיוֹן” (מל”ב טו,לד-לה).
כך עד ימי חזקיהו הראשון שהסיר את הבמות – “וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה דָּוִד אָבִיו: הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן: בַּיהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: וַיִּדְבַּק בַּיהוָה לֹא-סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה” (מל”ב יח,ג-ו).
ברור שניסוחים אלו באים כביקורת על כך שמלכי יהודה הגם שעשו “הישר בעיני יהוה” לא הסירו את פולחן הבמות עד שבא חזקיהו.
הנה התפישה ההלכתית מסורתית היא שכל איסור הבמות הוא רק בזמן שבית-המקדש קיים, אבל בהחלט לא לפני הקמתו. אבל מניסוחיו של מחבר ספר מלכים עולה תפישה מעט שונה, שכן אודות שלמה המלך הוא כותב כך:
“וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת-בַּת-פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל-עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-בֵּית יְהוָה וְאֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב: רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא-נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יְהוָה עַד הַיָּמִים הָהֵם: וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת-יְהוָה לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר: וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי-הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא” (מל”א ג,א-ד).
אם אנו משווים את הניסוחים אודות ימי שלמה לניסוחים הנ”ל אנו למדים שני דברים:
א. ישנה מצד אחד ביקורת על פולחן הבמות בימי שלמה, עם לכאורה לימוד זכות על העם בכך שטרם נבנה המקדש ולא היה ניתן להקריב בו.
ב. ביקורת על שלמה שהוא עצמו הקריב בבמות והלך להקריב בבמה הגדולה בגבעון1. ביקורת, כנראה בגלל שבעוד על העם ישנו לימוד זכות על כך שאין עדיין מקדש, לא כך לגבי שלמה שרק בשנה הרביעית למלכותו החל לבנות את המקדש (מל”א ו,א).
אך יש לשים לב שמחבר ספר מלכים מציג למעשה תפישה לפיה עצם המציאות של הקרבה בבמות הוא מצב שלילי ולא רצוי, ולכן למרות שיש לעם ‘תירוץ’ מדוע הוא מקריב בבמות, עדיין המחבר מנסח את הדברים בצורה שלילית “רק העם מזבחים בבמות” בדומה לניסוחים השליליים בענין לאורך הספר, שכן לתפישתו עצם ההקרבה בבמות ואי ריכוז הפולחן הינו מצב בעייתי, בין אם ישנו מקדש קיים ובין אם לאו וגם אם ישנו לימוד זכות בשאלה המעשית.
תפישה זו של מחבר ספר מלכים היא למעשה התפישה המובעת בספר דברים, לפיה מצב הפולחן במדבר היה מצב לא רצוי כשרק לאחר הכניסה לארץ לאחר ריכוז הפולחן יווצר המצב הרצוי:
“לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא-בָאתֶם עַד-עָתָּה אֶל-הַמְּנוּחָה וְאֶל-הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת-הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה” (דב’ יב,ח-יא).
לפי המקור הכהני, כבר במדבר היתה המציאות האידאלית בה היה משכן – מקום פולחן אחד מוסדר כשבו ורק בו זובחים כולם. לעומתו המקור הדויטרונומיסטי רואה במדבר מצב לא אידאלי מבחינת הפולחן – כש”איש הישר בעיניו יעשה” ומקריב היכן שהוא רוצה ואין פולחן מוסדר, ורק לאחר הכניסה לארץ יווצר המצב האידאלי מבחינת הפולחן כשהוא הופך למוסדר במקום פולחן אחד יחיד ו’נבחר’ (ראו עוד בהרחבה כאן).
יש לשים שמחבר ספר דברי-הימים, שכדרכו מנסה להמעיט או לטשטש חטאים של מלכי יהודה הנחשבים צדיקים בעיניו, גם כאן עושה זאת כשהוא משנה את תיאור הפולחן בגבעון מפולחן בבמה לפולחן במשכן הלגיטימי – ב”אהל מועד” הכוהני מתקופת המדבר!
“וַיֵּלְכוּ שְׁלֹמֹה וְכָל-הַקָּהָל עִמּוֹ לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן כִּי-שָׁם הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה בַּמִּדְבָּר: אֲבָל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הֶעֱלָה דָוִיד מִקִּרְיַת יְעָרִים בַּהֵכִין לוֹ דָּוִיד כִּי נָטָה-לוֹ אֹהֶל בִּירוּשָׁלִָם: וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר שָׁם לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה וַיִּדְרְשֵׁהוּ שְׁלֹמֹה וְהַקָּהָל: וַיַּעַל שְׁלֹמֹה שָׁם עַל-מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר לְאֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו עֹלוֹת אָלֶף” (דבה”ב א,ג-ו).
[הדברים מתבססים על דברים שפרסמתי בפורום ביקורת-המקרא בהיידפארק – 27/8/2013]
- על תפישה ביקורתית במקרא על שלמה, ראו כאן.