בפרשיות המועדות שבספר ויקרא (אמור) ובמדבר (פינחס) כתוב כי ביום הראשון של חג המצות יהיה מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תיעשה.
נאמר “שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם” (שמ’ יב,טו-טז).
לפי פסוקים אלו, בחג המצות ישנם יומיים שהם “מקרא קודש” (‘חג’ בלשוננו), ביום הראשון וביום השביעי. כך גם בשני אזכורים נוספים (ויק’ כג,ז; במ’ כח,יח).
אבל בשני אזכורים אחרים אנו מוצאים דעה אחרת, לפיה רק היום השביעי הוא ‘מקרא קודש’ האסור במלאכה:
“שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ” (שמ’ יג,ו-ז).
רק לגבי היום השביעי נזכר שהוא יום חג, לא כך לגבי היום הראשון. בדומה גם באזכור הבא:
“וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם […] וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר […] שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם: וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה” (דב’ טז,ב-ח).
לפי פסוקים אלו מקריבים את הפסח בערב היום הראשון של חג המצות (י”ד לחודש) ואוכלים את קרבן הפסח במקדש, למחרת בבוקר – היום הראשון של חג המצות – חוזר כל אחד לביתו, מה שכבר מצביע על כך שהיום הראשון אינו ‘מקרא קודש’ האסור במלאכה. מההמשך הדברים ברורים יותר, שכן רק על היום השביעי של חג המצות נאמר שהוא יום האסור במלאכה.
כך מובן יותר לשון הפסוק “ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת”, וכי ביום השביעי אין איסור חמץ? הלא כבר נאמר שם “לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי” (שם,ג). אבל אם נאמר שביום הראשון אין מקרא קודש, אפשר לפרש שכוונת המקרא היא ‘ששת ימי חול תאכל מצות, וביום השביעי נוסף חג על אכילת המצות’. אבל אם נאמר שגם ביום הראשון יש חג, מה הענין לחלק זאת לששה וליום? הלא גם היום הראשון הוא חג1.
למעשה מחלוקת זו מייצגת דעות של שתי אסכולות שונות:
האסכולה הכוהנית (ס”כ) סבורה שהן היום הראשון והן היום השביעי של חג המצות הינם ימי חג ‘מקראי קודש’ האסורים במלאכה, בעוד האסכולה הקדם-דויטרונומיסטית, ובעקבותיה אף הדויטרונומיסטית (אסכולת ספר דברים), סבורה שרק היום השביעי של חג המצות אסור במלאכה2.
אף יותר מכך, נראה שהאסכולה הקדם-דויטרונומיסטית (ס”א) סבורה שיום הקרבת הפסח הוא יום חג ולא למחרתו – היום הראשון של חג המצות, כאמור: “לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח” (שמ’ לד,כה) וכן “לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר” (שמ’ כג,יח).
האם אסכולה זו סבורה שיום חג הפסח היה יום אסור במלאכה?
[דברים אלו מתבססים על דברים שכתב ידידי “ירוק 11” עם תוספות משלי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 31/3/2010]
- יש לציין שבמקבילה ע”פ גרסתנו נאמר “שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה” (שמ’ יג,ו) – ‘שבעת ימים’ ולא ‘ששת ימים’ כמו בס’ דברים, אך בתרגום השבעים ובנוסח השומרוני הגירסה היא “ששת ימים”.
- עיון בלשונו של שמ’ יב מראה שהוא אכן מס”כ, שכן לשונו הוא לשונו של ס”כ. כגון “עדת ישראל”, “בין הערבים”, “חקת עולם”, “מקרא קדש”, ‘גר ואזרח’ ועוד.
בעוד שמ’ יג (א-טז) הוא קדם-דויטרונומיסטי, שכן לשונו ודעותיו דומות לספר הברית הגדול והקטן ולס’ דברים. לדוגמה: “בית עבדים”, הוא כינוי למצרים רק בפרק זה ובס”ד, וכן בעשרת הדברות (הראיתי כבר בעבר שהוא מס”ד). וכן השווה בין יג,יג ללד,כ הן מצד הלשון הדומה, והן מצד השיטה שיש לפדות פטר חמור (אף אם נניח שחמור הינו רק דוגמה), לעומת ס”כ הכותב במפורש שיש לפדות כל בכור בהמה טמאה. (וכן השווה לשון יג,יד = דב’ ו,כ, וכן יג,טז = דב’ ו,ח, ויא,יח). וכן השווה לגבי “חודש האביב” יג,ד = שמ’ כג,טו, ולד,יח, ודב’ טז,א.
לפי פרשת ראה, בכל שלושת הרגלים יש יום אחד בלבד שאסור במלאכה. שביעי של פסח.
אשמח גם למאמר על הכפילות של חג הסוכות בפרשת אמור.