טהרהטומאהטומאת מתמוותפרה אדומהצרעתשעיר לעזאזל

טמא מת והכוחות הדמוניים

אחד הדברים הבולטים בפרשת פרה-אדומה, היא העובדה שכל מי שבא במגע ישיר או עקיף עם אפר הפרה האדומה נטמא, למרות שהוא עצמו מטהר את הטומאה הכי חמורה – טומאת מת.
מה עומד מאחורי זה?

שורף הפרה נטמא – “וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף … וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב” (במ’ יט,ה-ח).
הכהן הזורק ארז ואזוב לשריפה נטמא – “וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: וְכִבֶּס בְּגָדָיוהַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב” (שם,ו-ז).
האוסף את אפר הפרה נטמא – “וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב” (שם,ט-י).
המזה את המים על טמא מת נטמא, וכן סתם אדם הנוגע במים נטמא – “וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב” (שם,כא).

ממה נובעת הייחודיות של טקס אפר הפרה האדומה שמטמאת את כל מי שבא עמה במגע, למרות שבכוחה לטהר מטומאת-מת?

יתכן שההסבר לזה קשור לתפישה הכוהנית אודות הכוחות הדמוניים הנמצאים מחוץ למחנה (עליה הרחבתי בעבר). תפישה שרואה במוות וממנו גם טומאת המת שמקורם בכוחות הדמוניים, וטקס ההזאה הוא עבור הכוחות הדמוניים.
אך התעסקות עם הכוחות הדמוניים מטמאת, לכן יש להיטהר לאחר מכן, בדומה לשליח השולח את השעיר לעזאזל הנטמא אף הוא – “וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה” (ויק’ טז,כז).

יש לשים לב שטמא מת נשלח מחוץ למחנה, כך גם המצורע והזב: “צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם” (במ’ ה,ב-ג).
כמו טומאת מת, גם טומאות המצורע והזב נקשרות למוות, לכן בשלושתן אורך זמן הטומאה דומה – שבעה ימים.
במקרה של טמא מת, שהוא החמור מכולם, כל ההתעסקות עם טהרתו נעשה מחוץ למחנה, כולל שריפת הפרה האדומה ואפילו את אפר הפרה הנותר למשמרת לפעמים נוספות שומרים מחוץ למחנה – “וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא” (במ’ יט,ט).

[עיקר הדברים פוסמו על-ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 22/6/2012]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.