אדם הנטמא בטומאת קרי, מה דינו? האם ישנה סתירה במקרא בענין?
ברובד הכוהני בתורה (כנראה מסה”ק) נאמר “וְאִישׁ כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב: וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע–וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב” (ויק’ טו,טז-יח).
כלומר, גבר שיצא ממנו זרע, וכן אשה שקיימה יחסי-מין מלאים עם גבר, וכן בגד שבא במגע עם זרע, חייבים ברחיצה במים, והם נחשבים טמאים עד הערב.
ובדומה בסה”ק: “וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל-טְמֵא-נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע: אוֹ-אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל-שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא-לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא-לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ: נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע-בּוֹ וְטָמְאָה עַד-הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן-הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם-רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן-הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא” (ויק’ כב,ד-ז).
עם זאת ישנם מקורות במקרא המצביעים לכאורה על נוהג אחר בהקשר של טומאת קרי:
בסיפור מתן-תורה בס’ שמות, נאמר כך: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי … וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר אֶל-הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת-הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וַיֹּאמֶר אֶל-הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל-תִּגְּשׁוּ אֶל-אִשָּׁה” (שמ’ יט,י-טו).
כאן משה מצווה את העם שלושה ימים לפני מעמד הר-סיני, שלא לקיים יחסי-מין משך שלשה ימים, כדי שישארו בטהרה עד המעמד. לשם כך הוא גם מצווה עליהם לרחוץ את גופם ובגדיהם כדי שיהיו טהורים וקדושים.
מדברים אלו עולה, שבקיום יחסי-מין חלה טומאת בעל-קרי משך שלושה ימים, ולא רק עד הערב של אותו יום. שאם לא כן למה להם להיטהר משך שלושה ימים ולהימנע מיחסי-מין?
חז”ל התייחסו לנקודה זו, ולדבריהם המטרה במניעת יחסי-מין משך שלושה ימים, היתה כדי שהנשים לא יטמאו שוב משך שלושת הימים אם יצא מהם שאריות זרע (ראה רש”י שם,טו).
אך ממקור נוסף נראה לכאורה שכוונת הכתוב אינה כדברי חז”ל, אלא שבעל-קרי טמא שלושה ימים. שכן אודות דוד מסופר שכאשר ברח משאול המלך אלא נוב עיר-הכהנים, הביא הכהן לו ולאנשיו לאכול מלחם-הפנים, בתנאי שהם אינם טמאים בטומאת קרי.
ראה “וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת-דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין-לֶחֶם חֹל אֶל-תַּחַת יָדִי כִּי-אִם-לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם-נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה: וַיַּעַן דָּוִד אֶת-הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם-אִשָּׁה עֲצֻרָה-לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי-הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל–וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי” (שמ”א כא,ה-ו).
דוד אומר שהם אינם טמאים, מכיון שכבר משלשום לא קיימו יחסי-מין. מכאן עולה לכאורה בדומה למסופר אודות מעמד הר-סיני, שטומאת קרי חלה משך שלושה ימים. למרות שכפי שראינו לעיל, לאכילת קדשים מספיק לחכות עד הערב.
“ורחץ במים את כל בשרו”
ברובד הדויטרונומיסטי ישנה התייחסות שונה נוספת לטומאת קרי:
“כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה עַל-אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע: כִּי-יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה-לָיְלָה וְיָצָא אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה: וְהָיָה לִפְנוֹת-עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה” (דב’ כג,י-יב).
גם על-פי הציווי הדויטרונומיסטי בעל-קרי טמא עד הערב, אבל בניגוד לרובד הכוהני הוא גם מצווה לצאת מחוץ למחנה.
עם זאת לא בהכרח שישנה כאן סתירה, שכן ייתכן שזה דין מיוחד במחנה-צבאי, בו מחמירים בקדושת המחנה. ראה “כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיך וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא-יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ” (שם,טו).
מעניין בענין זה לראות את ההלכה הקורמאנית, שיצרה שילוב בין טומאה בת שלושה ימים לבין היציאה מן המחנה:
“ואיש כי יהיה לו מקרה לילה לוא יבוא אל כול המקדש עד אשר ישלים שלושת ימים וכבס בגדיו ורחץ ביום הראישון, וביום השלישי יכבס בגדיו ורחץ ובאה השמש, אחר יבוא אל המקדש … ואיש כיא ישכב עם אשתו שכבת זרע לוא יבוא אל כול עיר המקדש אשר אשכין שמי בהשלושת ימים” (מגילת המקדש טור מ”ה).
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 29-30/10/2012, עם תיקוני ניסוח]
הערה: העירני ידידי ובצדק, ששגיתי בהבנה בפסוק בשמואל. הכוונה באמירה שנמנעו מאשה “כתמול שלשום”, היא שנמנעו כפי שהיו רגילים ‘מימים ימימה’ להמנע מנשים לפני יציאה ללחימה – “בצאתי”.
כלומר, הביטוי “תמול שלשום” כאן הוא כמו שהוא רגיל להיות במקרא, שמשמעות ‘כרגיל’, ‘מימים ימימה’.
יפה. מכאן גם אפשר להבין את הדרישה בטהרת טומאת מאת להזות ביום השלישי וביום השביעי.
ביום השלישי – כטומאה רגילה, ביום השביעי – תוספת לאור חומרת טומאת המת.
בפרשיות שמיני, תזיע ומצורע, טומאה וטהרה אינן רק ביחס למקדש אלא מהוות הרחקה כללית. מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו. האזכור היחיד בפרשיות אלו לאיסור כנסה למקדש ובנגיעה בקדש הוא רק בימי טהרה של יולדת.
אילו טומאת קרי לחולין הייתה שלושה ימים, כמעט ואי אפשר היה לקיים יחסי מין.