מתי הוא “ראש השנה” במקרא? האם בחג הסוכות?
הביטוי “ראש השנה” נזכר במקרא פעם אחת בלבד: “בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד יְהוָה וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה” (יחז’ מ,א).
בפשטות משתמע שאצל יחזקאל אין הכוונה ליום מסוים, אלא אצלו “ראש השנה” הוא כינוי לתחילת השנה, או לייתר דיוק – לחודש הראשון, וכך מובן הצירוף “בראש השנה בעשור לחודש”. כלומר, הכוונה היא לכאורה לחודש ניסן – החודש הראשון במקרא.
עם זאת במקרא אנו מוצאים שחג הסוכות – חג האסיף, מוגדר כמי שחל “בצאת השנה” (שמ’ כג,טז) ו”תקופת השנה” (שמ’ לד,כב). כלומר, שתחילת השנה אינה בחודש הראשון – חודש ניסן אלא מתי שהוא בחודש השביעי.
אז מה קורה פה?
הסבר נפוץ ומסתבר, הוא שהחודש הראשון – חודש ניסן הוא הראשון בספירת שנות המלוכה של המלכים, כפי שהיה נהוג בכמה מהממלכות במזרח הקדום, ששנות המלוכה של המלך החלו להיספר רק מהחודש הראשון – חודש ניסן, גם אם נתמלך קודם לכן.
ואילו בחג הסוכות – חג האסיף מסתיימת לה השנה החקלאית ומתחילה שנה חקלאית חדשה.
בעקבות הסבר זה, עלה בדעתי שאף “יום הכיפורים” קשור לתחילת/סוף השנה. שהרי כפרה על החטאים מתאים יותר לפתיחת שנה חדשה או לסיומה.
יש לשים חלב שאף ההכרזה על שנת היובל מתקיימת ביוה”כ – “וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם” (ויק’ כה,ט).
אם מניחים, כמקובל היום, שהשנה מתחילה בא’ בחודש תשרי – החודש השביעי, הכרזה על שנת היובל רק בעשירי לחודש אינו מובן. שכן שנת היובל כבר נכנסה לתוקפה ועמה כל ההשלכות החוקיות הנובעות ממנה (כמו שחרור עבדים, חזרת קרקעות לבעליהם הראשונים).
מה שאומר שסביר יותר להניח ששנת היובל טרם החלה עד לעשירי לחודש, ואם כך הסבר הגיוני יותר יהיה שהשנה החקלאית החדשה הלא מתחילה בחג הסוכות אז מתחילה גם שנת היובל, רק שההכרזה ביוה”כ בעשירי לחודש נועדה להיות הכרזה מראש של מספר ימים, כדי לאפשר להתכונן אליה עם כל ההשלכות שלה.
כך גם יש הבנה טובה יותר לגבי מצוות הקהל, המתקיימת בתחילת שנת השמיטה בחג-הסוכות – “מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת” (דב’ לא,י). ואולי השתמש הכותב במילה “במועד” – כלומר, לומר שהכוונה היא לזמן בו מתחילה שנת השמיטה.
הגן הארכיאולוגי בכותל הדרומי עם האבן החרוטה “לבית התקיעה להבדיל..” צילום: יוסי זמיר
אחרי שהבנו שיוה”כ אינו אלא יום כפרה והכרזה לקראת סיומה של השנה החקלאית המסתיימת בחג-הסוכות, מה עם “יום תרועה” החל בראשון לחודש השביעי – חודש תשרי?
מסתבר “יום תרועה” (במ’ כט,א) המכונה גם “שבתון זכרון תרועה” (ויק’ כג,כד) המתקיים ביום הראשון לחודש השביעי (המכונה בפינו “ראש-השנה”), לכאורה מהווה גם הוא רק הכנה והכרזה לקראת חג-הסוכות.
במקרא “תרועה” באה לא פעם, במובן של ‘הכרזה’. ולדוגמה החצוצרות שבהם תוקעים הכהנים, נועדו כדי להכריז על מסע המחנה. ראה “וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם” (במ’ י,ה-ו). תרועה כזו נועדה גם “להזכיר” – “וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם” (במ’ י,ט).
כלומר שה”תרועה” – “זכרון תרועה”, הינה הכרזה לקראת מאורע מסויים, ובמקרה הזה לכאורה כהכרזה על השנה החדשה המקרבת ובאה בחג-הסוכות, בדומה לתרועה של יוה”כ המכריזה לקראת תחילתה של שנת-היובל.
משהו דומה לזה אנו מוצאים מסופר במקרא על ימי עזרא הסופר, שהעם התאסף במקדש ביום הראשון לחודש השביעי לשמוע את דברי התורה, אז בהפתעה הכריז עזרא שיום זה הוא “יום קדוש” שיש לאכול ולשמוח בו (נחמ’ ח,ט-יב).
למחרת ביום השני לחודש השביעי, ראשי המשפחות יחד עם הכהנים והלויים הגיעו כדי להתעמק בהבנת התורה, אז גילו את החוק בדבר חג-הסוכות:
“וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב” (נחמ’ ח,יג-טו).
אף שכאמור הדיבור וההכרזה עם חג הסוכות היה ביום השני לחודש השביעי, אבל ברור מרצף הדברים שהיה זה המשך ברור של מה שאירע ביום הראשון, ויש בזה לחזק את ההסבר בדבר הקשר שבין “יום תרועה” לחג הסוכות.
ייתכן שעניין זה רמוז בדברי המשורר: “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ” (תהל’ פא,ד). ע”פ הכתובות הכנעניות אנו למדים ש”כסה” מכוון ליום מילוי הירח – ט”ו לחודש (ראה אנצ”מ ח”ד ערך כסא/כסה, עמ’ 216).
ולכן כוונת המשורר היא, אולי לומר שתוקעים בשופר “בחודש” (ראש-חודש), ותקועים שוב “בכסה” (ט”ו לחודש) כדי להכריז על “יום חגנו”. וכך גם התקיעה בראש-החודש, הינה בעצם גם “ליום חגנו”.
זה לא מוזר ששנה חדשה מתחילה באמצע חודש?
ההבחנה שקריאת התורה בימי עזרא הדגישה את חג הסוכות היא רעיון יפה מאוד, מכל מקום הייתי שמח אם היה רמז גם בתורה עצמה לרעיון מחודש זה שעיצומו של ראש השנה הוא הכרזה על חג הסוכות המממש ובא.