בפוסט זה נראה ש”פרשת המן” משלבת בתוכה שתי מסורות שונות כשאחת מהן מתכתבת עם זו שבפרשת “בשר התאווה”.
הפרשה מתחילה בסיפור תלונת העם על כך שבמצרים הם אכלו בשר ואכלו לחם בניגוד לרעב שבמדבר:
“וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב” (שמ’ טז,ב-ג).
אז מובאת לכאורה תשובת האל לתלונת העם, והאל אומר למשה שהוא יוריד “לחם מן השמים” לעם, ובכך נותן מענה רק לתלונת הלחם ולא לתלונת הבשר, וזאת מבלי להזכיר כלל שהעם התלונן על משהו:
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם” (שם,ד-ה).
אבל משה ואהרן אומרים לעם משהו אחר, ואומרים שהאל יתן בערב בשר ובבוקר לחם, ובכך מתייחסים לשתי התלונות של העם, והם דוקא מתייחסים שוב ושוב לכך שהעם התלונן:
“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל-יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-יְהוָה” (שם,ו-ח).
משום מה, אחרי שכבר ניתנה תשובה לתלונות העם ומשה ואהרן התייחסו לשתי התלונות של העם, הן ללחם והן לבשר, פתאום אומרים משה ואהרן לעם שהאל שמע את תלונותיהם והוא הולך לענות להם:
“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן” (שם,ט-י).
ואז אומר האל את מה שאנחנו יודעים זה מכבר, מה שמשה כבר אמר שהאל יעשה, שהוא ייתן להם הן לחם והן בשר וכאן הוא פתאום כן מזכיר שהעם התלונן:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” (שם,יא).
ומוספר שכך אכן ארע, בערב ניתן להם השליו כבשר ובבוקר ניתן להם המן כלחם:
“וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל-הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה-הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה” (שם,יב-טו).
מכאן ואילך הפרשה ממשיכה לתאר את המן משך עוד כ-20 פסוקים.
שלו – בתור סימן כתב במצרים העתיקה – מוזאון לובר פריז (רשיון)
פרשת בשר התאווה
דבר נוסף שבולט לעין, הוא שההתייחסות לבשר היא קצרה מאוד: “וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה” (יב), בעוד הפרשה בכללותה מתייחסת באריכות רבה למן ל”לחם מן השמים”, מתי הוא ירד, כמה ירד, עד מתי ירד ועוד, כשאין תיאור האם הבשר גם הוא ירד מדי ערב כפי שהמן ירד מדי בוקר, כך היינו מצפים לפי התלונה ולפי תשובת האל.
והנה במקום אחר התורה כן מאריכה בנושא השליו, אבל כמאורע מאוחר בהרבה. שם העם מתלונן שנמאסה עליו אכילת המן החד-גוני ודרש לאכול בשר:
“וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ” (במ’ יא,ד-ו).
השאלה המתבקשת היא, מדוע לא קיבלו בשר מידי ערב כפי שקיבלו מן מידי בוקר, כפי שאמר להם האל שיקרה? האם התיאור לעיל היה שקיבלו בשר רק פעם אחת?
ועוד יותר מכך, מדברי משה לתלונן העם המאוחרת, עולה שכלל לא ידוע לו שכבר קיבלו בשר קודם לכן:
“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי […] מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה” (שם,יא-יג).
גם מהמשך הדברים שמשה מתפלא מהיכן ימצא בשר לתת לעם:
“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם-לֹא” (שם,כא-כג).
שתי מסורות שונות
מכלול הדברים מובילים למסקנה המתבקשת, לפיה יש כאן שני מקורות שונים עם שתי מסורות שונות:
א) מסורת אחת המספרת על כך שמלכתחילה העם התלונן הן על בשר והן על לחם, ועל כך באה תשובת האל שייתן להם בשר ולחם (מן) ומסופר שכך אכן היה, כשהאל מתייחס לכך שהעם התלונן (גישה שלילית).
ב) מסורת שניה, לפיה העם כלל לא התלונן בתחילה על בשר ולחם, אלא האל בא ואמר למשה שיחל לרדת “לחם מן השמים”, כשרק לאחר כמה וכמה שנים קם ה”אספסוף” והתלונן שנמאס לו מהמן ודרש בשר.
והנה, בתחילה ראינו שישנה בעיה בסדר הדברים בפרשת המן, כשהאל עונה כביכול לעם על תלונות הבשר והלחם ונותן מענה רק ללחם, וכן שלאחר שמשה ואהרן כבר אמרו שהאל יתן להם בשר בערב ולחם בבוקר בא האל ואומר זאת שוב לכאורה.
התשובה לכך היא, שהקטע של דברי האל שיחל לרדת “לחם מן השמים” (שמ’ טז,ד-ה) הוא מהמקור השני (המסורת השניה) שהוכנס בידי העורך כתשובת האל כביכול לתלונות האל על בשר ולח, בעוד הקטע המקורי שהיה שם הם דברי משה ואהרן שהאל יענה לתלונותיהם ומענה האל עצמו (שם,ט-י).
והנה אנו מוצאים במזמור גירסה שלישית לכאורה:
“וַיְנַסּוּ-אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל-אֹכֶל לְנַפְשָׁם: וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר: הֵן הִכָּה-צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם-יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ: לָכֵן שָׁמַע יְהוָה וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם-אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל: כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ: וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן-שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע: יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף: וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו: וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם: לֹא-זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ” (תהל’ עח,יח-לא).
לפי מזמור זה העם דרש בשר (“שאר”) ולחם, האל כעס עליהם ונתן להם מן ושליו (“עוף כנף”) והרג בהם. גירסה זו משלבת תיאורים משתי הפרשיות והופכת אותם לאירוע אחד.
אבל למעשה ייתכן שמזמור זה משקף גירסה מלאה יותר של המסורת הראשונה, לפיה העם התלונן הן על בשר והן על לחם, והאל שהתייחס בפירוש לשתי התלונות, כעס שהם התלוננו אך נתן להם מן ושליו והרג בהם.
באה המסורת השניה והפרידה בין המן לשליו ותיארה אותם כשני אירועים שונים, כשהמן מתואר כמי שניתן ברצון וללא תלונת העם מראש על לחם כלל וכלל, ואילו השליו מתואר כאירוע מאוחר יותר שבא בעקבות תלונת העם, ועל כך כעס האל ונתן להם שליו והעניש אותם.
הזכרתני נשכחות.
באמת פלא והפלא כיצד הפרשנות הקלאסית יכולה להתעלם מהקשיים הכל כך בולטים כאן. הספורנו מנסה לומר משהו, אבל לא רציני.
יש עוד ענין שצריך לתת עליו את הדעת, אם כי אינני יודע אם זה קשור לכאן. בספר במדבר משה מתלונן על כך שהוא לא מסוגל יותר לשאת במשא העם, וה’ נענה לבקשתו ומקים עבורו פרלמנט עם שבעים זקנים שיעזרו לו. אבל רגע, הרי בפרשת יתרו היתה רפורמה שלמה שיתרו יזם ומשה ביצע, עם שרי אלפים ומאות וחמישים ועשרות שהתמנו בדיוק בשביל מטרה זו, כדי שמשה לא יבול ממשא העם. אז מה קרה כעת? ואם כן – שבעים זקנים יפתרו את הבעיה לשש מאות אלף איש?
השבת שמתי לב לנקודה נוספת שאולי לא הבחנתי בה עד היום. בעוד שבפרשת בשלח רואים שענין הכאת הסלע והוצאת מימיו היה לאחר ענין המן, וזה לא רק בגלל שהם מסודרים זה אחר זה – דבר שאולי היה ניתן לתלות בסידור של עורך מאוחר – אלא התורה מציינת במפורש שענין הסלע היה ברפידים, לשם הגיעו לאחר שעזבו את מדבר סין, שם היה ענין המן.
ואילו בתהלים מפורש שהם שאלו “הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, הגם לחם יוכל תת?” הרי שלפי ידיעתו של כותב המזמור ענין הכאת הסלע קדם לפרשת המן.