ספר הברית

“ספר הברית” הוא כינוי שנתנו חוקרי המקרא לפרקים כא–כג בס’ שמות. בפוסט זה נראה את המאפיינים של קובץ חוקים זה והיחס אליו בקבצי חוקים אחרים בתורה.

בפרקים אלו מתוארת כריתת הברית בין האל ובין העם. ספר הברית כולל אסופה של חוקים שרובם מנוסחים כמקרים פרטיים, הפותחים בתנאי “אם…” (חוקים קזואיסטים, ראו להלן). אסופת החוקים נפתחת בנושאים שבין אדם לחברו, ונחתמת בנושאים פולחניים. קובץ זה הוא קובץ החוקים של הרובד הקדם-דויטרונומיסטי (סי”א)¹. קובץ חוקים זה מתחיל למעשה כבר בפסוקים האחרונים של שמות כ (כב-כו).
מקור השם “ספר הברית” בפסוק המספר שמשה כתב והקריא מתוך הספר את החוקים הנזכרים בפרקים כא-כג בספר שמות. “וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה – וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם” (שמ’ כד,ד-ז).

לספר הברית מספר מאפיינים סגנוניים:

• רוב החוקים בקובץ מנוסחים בסגנון קזואיסטי – “כי… אם…”. לדוגמה “וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא” (שמ’ כא,יח-יט). וכן “וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ” (שם,כב-כג).
• עבירה שעונשה מוות המנוסחת בלשון קצר ופותחת בבינוני פוֹעל, מסתיימת בלשון “מות יומת” (שמ’ כא,יב וטו וטז ויז; כב,יח). לדוגמה “וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת” (שמ’ כא,יז), השווה עם הסגנון הכוהני המשתמש במטבע לשון זה גם בחוק המנוסח בשפה חופשית ומלווה הנמקות, ראה “כִּי-אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ” (ויק’ כ,ט).
• ישנם גם מטבעות לשון בהם משתמש מחבר הקובץ, כמו הצמד “איש/רעהו” (שמ’ כא,יד ויח ולה; כב,ו וט ויג), “בעליו” (שמ’ כא,כט ולד ולו; כב,י ויא ויג ויד), “מעשיך” (שמ’ כג,יב וטז).
• הכותב משתמש הרבה בכפל לשון: “אמר יאמר”, “מות יומת”, “רפא ירפא”, “נקם ינקם”, “ענוש יענש”, “סקול יסקל”, “שלם ישלם”, “המצא תמצא”, “גנב יגנב”, “טרף יטרף”, “מהר ימהרנה”, “מאן ימאן”, “ענה תענה”, “צעק יצעק”, “שמע אשמע”, “חבל תחבל”, “השב תשיבנו”, “עזב תעזב”, “תשמטנה ונטשתה”, “שמע תשמע”, “הרס תהרסם”, “שבר תשבר”.

ס’ דברים משתמש בספר הברית

בהשוואות בין שני קבצי החוקים, ניתן להבחין שהסופר הדויטרונומיסטי בס’ דברים משתמש בספר הברית, לעיתים בשפה דומה ולעיתים שם דגש על נקודות שונות. להלן מספר דוגמאות:

• “כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם” (שמ’ כא,ב).
  “כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ” (דב’ טו,יב).
• “וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי” (שמ’ כא,ה).
  “וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ” (דב’ טו,טז).
• “וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם” (שמ’ כא,ו).
  “וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם” (דב’ טו,יז).
• “כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ” (שמ’ כג,ה).
  “לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ” (דב’ כב,ד).
• “וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת” (שמ’ כב,טו-טז).
  “כִּי-יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו” (דב’ כב,כח-כט).
• “וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים” (שמ’ כג,ח).
  “וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם” (דב’ טז,יט).

הסופר הדויטרונומיסטי אינו משתמש רק בחוקים שבספר הברית, אלא גם בחלקים הלא-חוקיים. לדוגמה:

• “וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ” (שמ’ כג,כח-ל).
  “וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. […] וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה” (דב’ ז,כ-כב).
• “כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ” (שמ’ כג,לג).
  “וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ” (דב’ ז,טז).

ס’ הקדושה משתמש ב”ספר הברית”

גם ס’ הקדושה משתמש בספר הברית, להלן מספר דוגמאות:

• “וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה”(שמ’ כא,כג-כה).
  “וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ” (ויק’ כד,יח-כ).
• “וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמ’ כב,כ).
  “וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם” (ויק’ יט,לג-לד).
• “וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ” (שמ’ כג,י-יא).
  “שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה […] וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל” (ויק’ כה,ג-ז).

[הדברים נכתבו במקור על ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 6-10/2/2013, עם תיקוני ניסוח]

בדוגמה האחרונה, הוכחה לכך שסה”ק משתמש בסה”ב ולא להיפך. שכן הפסוק הפותח את הקטע דומה בלשונו לפסוק הפותח את הקטע בסה”ב, אך הוא מותיר בלשונו מילה שאינה מתאימה לניסוח החדש שעשה לפסוק: “שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ” – “תבואתה” של מי? ‘שדה’ ו’כרם’ הם לשון זכר ולא לשון נקבה, אבל ‘ארץ’ היא לשון נקבה – “תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ” (מ’ פארן, דרכי הסגנון הכוהני בתורה, עמ’ 30).

[הדברים נכתבו במקור על ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 22/6/2013, עם תיקוני ניסוח]

1. סי”א=ס’ יהוה וס’ אלהים. המקור שאינו זה הכוהני או זה הדויטרונומיסטי מכונה לא פעם “סי”א”, כינוי הכולל את מה שבעבר נהגו חוקרים לחלק לשני מקורות שונים – יהוה ואלהים. אני נוהג לכנות מקור זה כ”קדם-דויטרונומיסטי”, בהיותו קודם ומקדים את ספר דברים – דויטרונומי בלע”ז.