“ישעיהו השני” – על מה ולמה?

פוסט זה יעסוק בעמדה המקובלת במחקר לפיה חציו השני של ספר ישעיה (פרק מ’ ואילך) אינו נבואות של הנביא ישעיהו בן אמוץ אלא של נביא אחר מתקופת הצהרת כורש וראשית תקופת שיבת ציון. נביא זה מכונה במחקר “ישעיהו השני”. השאלה הנדונה היא מה הסיבות לייחוס המחצית השניה של ספר ישעיה לנביא אחר?

תחילה נבחן את הדברים מהזווית ההיסטורית. לכשנעיין היטב בס’ ישעיהו, ניתן להבחין שמפרק מ’ ואילך מיוצגת תקופה שונה ומאוחרת מזו המיוצגת בפרקים א-לט.

תחילה אצטט קטע מדברי פרופ’ שלום פאול: “ישעיהו בן אמוץ ניבא בימי בית-ראשון, במחצית השנייה של מאה ח’ לפסה”נ בעוד ממלכות ישראל ויהודה עומדות על תלן והעם חי בארצו (ישראל חרבה בימיו). בנבואותיו נזכרים עוזיהו (א, א; ו, א), אחז (ז, א, ג, י, יב; לח, ח) וחזקיהו (פרקים לו-לט) מלכי יהודה; פקח בן רמליהו מלך ישראל (ז, א; ז, ד, ה, ט; ח, ו), ורצין מלך ארם (ז, א, ד, ח; ח, ו; ט, י) – כולם היו בני אותה תקופה. ממלכת אשור היא האויב הבלעדי (ז, יז, כ; ח, ד, ז; י, יב ועוד הרבה), והיא ‘שבט אפו’ של ה’ (י, ה). שלושה ממלכי אשור נזכרים בשם: סרגון (כ, א), סנחריב (לו, א; לז, יז, כא, לז) ואסרחדון (לז, לח). מרדאך בלאדן מלך בבל מוצג באור חיובי בדרשו בשלום המלך חזקיהו המחלים מחוליו (לט, א).
המאורעות המתוארים בפרקים א-לט התרחשו בתקופתו של ישעיהו: מות המלך עוזיהו (פרק ו), מלחמת ארם ואפרים ביהודה (פרקים ז-ח), הכיבוש האשורי של אשדוד (פרק כ), וראש לכול, לכידת ערי יהודה ומצור סנחריב על ירושלים בשנת 701 לפסה”נ (פרקים לו-לז).”
ניתן להוסיף לדבריו, את איזכורם של “אפרים” ו”שומרון” מעל 20 פעם בחלק א’ (לא כולל כינוים בשם “ישראל”), כשבחלק ב’ אינם נזכרים כלל.
כמו כן ישעיהו עצמו אינו נזכר אלא רק בחלק א’.
אגב, כפי שניתן לשים לב, הדמויות והאירועים בפרקים א-לט, אינם מסודרים בסדר כרונולוגי!
לעומת כל הדמויות והאירועים בחלק א’ (פרקים א-לט) שהם בני תקופתו של הנביא ישעיהו, הדמויות והאירועים בחלק ב’ (פרקים מ-סו) הינם מאוחרים לתקופתו של ישעיהו.
וראה בענין זה קטע נוסף מדברי פרופ’ פאול: “המלך היחיד המופיע בנבואותיו של ‘ישעיה השני’ הוא כורש מלך פרס (530-559 לפסה”נ). הוא נזכר בהן מפורשות (מד, כח; מה, א) או ברמז גלוי (מא, ב-ג, כה; מג, יד; מה, א-ו, יג; מו, יא; מח, יד-טו), והוא מכונה: “רעי” (מד, כח), “משיחו” (מה, א) ו”איש עצתי” (מו, יא) של ה’. כורש, המלך הזר, מופיע על במת ההיסטוריה כמכשיר ביד ה’, וייעודו לשחרר את בני ישראל משביים בבבל ולהשלים את חפצו של ה’ לבנות את ירושלים ובית המקדש (מד, כח). בני ישראל שיוושעו באמצעותו של כורש מצווים: “צאו מבבל ברחו מכשדים” (מח, כ), ו”סורו סורו צאו משם” (נב, יא).”

למעשה, אין בספר נבואה המזכירה את “בבל” כמי שאמורה להחריב ולהגלות את ישראל (חוץ מאמירה לחזקיהו שיהודה תהיה ואסאלית של בבל, לט,ו-ז). אלא היא נזכרת רק כמי שכבר הגלתה והחריבה, ואמורה לבא על עונשה (פרקים יג-יד, ומז).
אם ישעיהו בן אמוץ הוא זה שממנו באו כל פרקי הספר, למה אין הוא מוכיח ומזהיר את ישראל מפני בבל? בפרט, שבחלק א’ הנביא מזהיר באריכות מפני “אשור” (פרקים ז-ח).
גם אין ישעיהו מנבא ליהודה על גלות העתידה לבוא (חוץ ממשפט סתום אחד שניתן לפרשו בדרכים נוספות, ראה ו,יג), וגם איננו מזהיר את העם מפניה.
(לענין שיוך פרקים יג-יד לישעיהו בן אמוץ או לנביא אחר, ידובר בהזדמנות אחרת).

וראה דברי פרופ’ אלכסנדר רופא בענין (בספרו ‘מבוא לספרות המקרא’, עמ’ 232): “הטענה מן השוני שבתנאים ההיסטוריים אינה נובעת (רק) מכפירתם של חוקרים מודרניים ביכולתו של נביא לחזות מראש מאורעות שבאו מאה וחמישים שנה אחריו. העיקר הוא בכך, שהנביא בישע’ מ’ ואילך אינו חוזה את גלות בבל ואת עליית פרס – הוא מדבר מתוך המציאות החדשה הזאת” (ההדגשה במקור).

יוצא איפוא, שלא סביר לשייך את הפרקים מ’ ואילך לישעיהו בן אמוץ, שכן אין שם זכר לתקופתו. אלא סביר יותר לשייך את הפרקים הללו לנביא/ים מראשית תקופת שיבת-ציון, התקופה המשתקפת מתוך הדברים.

מקובל בקרב חוקרים רבים כי ראב”ע מרמז כדרכו, כי מפרק מ’ ואילך בישעיה, איננו מדברי ישעיהו בן אמוץ אלא מדברי נביאים אחרים.
הם מתבססים על דבריו אלו: “נחמו נחמו עמי – נדבקה זאת הפרשה, בעבור שהזכיר למעלה כי כל אוצרות המלך גם בניו יגלו לבבל, על כן אחרי זאת הנחמות”. ובהמשך הוא כותב “ודע כי מעתיקי המצוות ז”ל אמרו כי ספר שמואל כתבו שמואל, והוא אמת עד וימת שמואל … ויש להשיב כאשר ישמעו שם הנביא, ואם איננו – והמשכיל יבין” (ראב”ע ישע’ מ,א).
בדברים אלו, נרמזת לכאורה הטענה הנזכרת, בדבר אי איזכור שמו של ישעיהו מפרק מ’ ואילך. וראב”ע מקשר זאת לנושא שדנו בו חז”ל בדבר זיהוי כותבי ספרי התנ”ך. משתמע מכך שהוא סבור שאין לשייך מכאן ואילך לישעיהו שכן אין שמו נזכר לאחר מכן. אך לא אומר זאת במפורש אלא סותם כדרכו בעניינים אלו “והמשכיל יבין”.

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 9/8/2010, עם הרחבות ותיקוני נוסח]

עברית מקראית ביניימית-מאוחרת בישעיה השני

בישעיהו השני (מ-סו) ישנן טביעות אצבע של העברית המקראית הביינימית והמאוחרת, זו המזוהה עם תקופת סוף גלות בבל – שיבת ציון ואילך, כמצופה מספר שנכתב בתקופה של העברית המקראית הביניימית (שלב המעבר בין העברית המקראית הקלאסית לזו המאוחרת).

להלן מספר דוגמאות:
א) ‘בין‘ (בהפעיל), במובן של ‘ללמד’ (מ,יד) = איוב (ו,כד; לב,ח), עזרא (ח,טז), נחמיה (ג,ז; ח,ג וט), דברי הימים (ב’ לה,ג), דניאל (א,ד; ח,טז; י,יד; יא,לג), תהלים (קיט,כז ולד ועג וקכה ומד וקסט).

ב) ‘גאל‘, במובן של גועל וטומאה (נט,ג; סג,ג) = איוב (ג,ה), איכה (ד,יד), צפניה (ג,א), מלאכי (א,ז ויב), עזרא (ב,סב), נחמיה(ז,סד; יג,כט), דניאל (א,ח).

ג) “כְּאֶחָד” (סה,כה) = קהלת (יא,ו), עזרא (ב,סד; ג,ט; ו,כ), נחמיה (ז,סו), דברי הימים (ב’ ה,יג), משנה (ברכות ז,א וד ועוד).

ד) “מערב“, במקום ‘ים’ או ‘מבוא השמש’ (מג,ה; מה,ו; נט,יט) = דברי הימים (א’ ז,כח; יב,טו; כו,טז ויח ול; ב’ לב,ל; לג,יד),תהלים (עה,ז; קג,יב; קז,ג), דניאל (ח,ה).

ה) ‘נשק‘ במובן של הסקת אש (מד,טו) = יחזקאל (לט,ט), תהלים (עח,כא), משנה (תרומות י,ד ועוד).

ו) ריבוי כפול בצורות הסמיכות: “ובבתי כלאים” (מב,כב), במקום ‘ובבתי כלא’. “בני שכליך” (מט,כ), במקום ‘בני שכלך’. “דורות עולמים” (נא,ט), במקום ‘דורות עולם’ (ראה בראשית ט,יב). “סעפי הסלעים” (נז,ה), במקום ‘סעפי הסלע’ (ראה שופטים טו,ח ויא).

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 20/3/2014]