טהרת המצורע, השעיר לעזאזל והכוחות הדמוניים

בציווי אודות טיהור המצורע נאמר “וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת-אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ עַל-מַיִם חַיִּים: אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת-עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת-שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת-הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה” (ויק’ יד,ד-ז).
כלומר, על הכהן לקחת שתי ציפורים, ולשחוט אחת ואת השניה לשלוח מחוץ לעיר.

ראה גם “וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת-הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ עַל-מַיִם חַיִּים … וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל-מִחוּץ לָעִיר אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל-הַבַּיִת וְטָהֵר” (שם,מט-נג).

טקס זה מזכיר את טקס הכפרה של יוה”כ, גם שם לוקחים שני שעירים, את אחד מהם שוחטים ומקריבים ואילו את השני שולחים מחוץ למחנה אל המדבר.
ראה “וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי-שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת … וְלָקַח אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה” (ויק’ טז,ה-י).
וכן “וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר” (שם,כא-כב).

מעיון בטקס של יוה”כ, מתברר ששני השעירים מייצגים שני כוחות: “אחד ליהוה”, ו”אחד לעזאזל” – “יהוה” מול “עזאזל”. כששילוח השעיר החי במדבר, מהווה פולחן לכוחות הדמוניים, המכונים בתורה כ”עזאזל” (ראה רמב”ן¹ ועוד).

הכוחות הדמוניים נמצאים מחוץ למחנה, שם נמצא ה”רע”. ולכן גם המצורע כשהוא טמא הוא נשלח מחוץ למחנה (ויק’ יג,מו), ומאידך בטיהורו שולחים מחוץ למחנה ציפור חיה, כנראה גם היא “לעזאזל” כמו השעיר.

על פי המקור הכהני (ס”כ) הרע הוא קדמון ואינו מבריאתו של יהוה. לכן מובן שעומדים זה מול זה “יהוה” כנגד “עזאזל”.

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 18/4/2012]

שילוח השעיר לעזאזל, ציור של ויליאם ג’יימס ווב

הרע הקדמון בתפיסה הכוהנית

בפרק הראשון בספרו של ישראל קנוהל “אמונות המקרא”, הוא מדבר בהרחבה על “הרע הקדמון בתפיסה הכוהנית”. לדבריו, עולה מבראשית א,א – ב,ד – התיאור הכוהני של הבריאה – שהרע לא נברא בידי האל, אלא הוא קדמון, וכן שהיו חומרים קדמונים מהם יצר האל את העולם, ולא יש מאין.

הוא מתבסס על הפסוק השני בתורה: “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם” (א,ב). לפי המשמעות הפשוטה, עוד לפני תחילת הבריאה – “יהי אור” – כבר היו קיימים ה”ארץ”, “חושך” וה”תהום”, וכן ה”מים” עליהם רוח האלהים ריחפה.
ה”חושך” למשל, מייצג את הרע, ע”פ הנאמר “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ” (א,ד). אם ה”אור” הוא טוב, א”כ ה”חושך” מסמל את הרע, ולכן הבדיל האל ביניהם.

קנוהל גם מביא קטע מעניין מהמדרש, התומך בתפיסתו:
“פילסופי אחד שאל את רבן גמליאל, אמר ליה צייר גדול אלהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו: תוהו, ובוהו, וחושך, ורוח, ומים ותהומות. אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא. כולהון כתיב בהן בריאה: תוהו ובוהו, שנאמר ‘עושה שלום ובורא רע’. חושך, ‘יוצר אור [ובורא חושך] (וגו’)’. מים, ‘הללוהו שמי השמים והמים’ – למה? ש’צוה ונבראו’. רוח, ‘כי הנה יוצר הרים ובורא רוח’. תהומות, ‘באין תהומות חוללתי'” (בראשית רבה א,ט).
ר”ג מודה שע”פ הנאמר בבראשית, היו חומרים קדמונים לבריאה. אך מכיון שלתפישתו (תפישת חז”ל) המקרא כולו מציג תפישה אחידה, א”כ אף שלא נזכר בבראשית שחומרים אלו נבראו בידי האל, אך כיון שנזכר בריאתם בידי הנביאים המאוחרים די בכך.
אך מכיון שכל בר-דעת מבחין בקיומם של חילוקי הדעות במקרא, לכאורה נותרת הערתו של אותו פילוסוף לר”ג על כנה.

בעיון בפרשת הבריאה הכוהנית, ניתן להבחין איך שוב ושוב מודגש כי האל ברא רק “טוב”. ראה “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב” (א,ד), “וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב” (י ויב ויח וכ וכה). וכפי שמסוכם בסוף תיאור הבריאה: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (לא).
אם כל מה שברא האל הוא “טוב”, כלומר א”כ שהאל לא ברא את הרע ואת הכוחות והחומרים המייצגים אותו, כתוהו והבוהו והחושך וכו’.

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 23/12/2009]

איסור שחיטת חולין והפולחן לכוחות הדמוניים

בעוד ס”כ בעבודת יוה”כ וכנראה גם בטהרת המצורע, מצווה על סוג של פולחן לכוחות הדמוניים שבשדה ובמדבר. לעומתו סה”ק (ספר הקדושה)² מתייחס בשלילה מוחלטת להתייחסות לכוחות הדמוניים, ולשם כך הוא אוסר כל שחיטת חולין כדי שלא יוכלו לזבוח לכוחות הרע.

ראה “אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה–אוֹתָם […] וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם” (ויק’ יז,ג-ז).
העם מואשם שהוא זובח “על פני השדה”, כלומר מחוץ לעיר – השווה “וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל-מִחוּץ לָעִיר אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה” (ויק’ יד,נג). שם העם זבח ל”שעירים” – הם השדים, כוחות הרע והטומאה השוכנים מחוץ לעיר ובמדבר.

ייתכן שזו הסיבה שביוה”כ שולחים למדבר דווקא “שעיר”, מכיון שהשעיר מסמל את הכוחות הדמוניים שבמדבר.

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 19/4/2012]

1. רמב”ן (ויק’ טז,ח): “וזה סוד העניין, כי היו עובדים לאלוהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קורבנות והם להם לריח ניחוח כעניין שנאמר (יחזקאל טז יח יט): ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה’ אלוהים. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת.
   והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם, אבל ציווה הקב”ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז): שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר.”
2. ספר הקדושה הוא כינוי לתת רובד במקור הכוהני, שעיקרו קובץ החוקים שבויקרא יז–כו. מוטיב בולט בקובץ זה הוא הדרישה המופנית לעם ישראל להיות “קדושים”. הקובץ כולל שורה של חוקים שמילויים יביא למטרה זו, הגבלות ואיסורים בתחום האכילה, ההרגלים המיניים דרכי הפולחן ועוד.
   בנוסף לקובץ זה, ישנם קטעים רבים נוספים בתורה המשתייכים לרובד זה. כמו “פרשת ציצית” (במ’ טו, לז-מא), “פרשת המאכלות האסורות” (ויק’ יא), ועוד.
   לקובץ זה מטבעות לשון מאפיינים: המצוות מכונות “חוקים ומשפטים”, ההכרזה “אני יהוה אלהיכם”, הביטוי “אני יהוה” כפתיח או סיומת לציוויים, עבירות מוגדרות כ”חילול”, רעיון השוויון של הגר והאזרח, “איש כי -” כביטוי פתיחה לציווי ועוד.