האם “יום תרועה” (ראש השנה) הוא חג חדש?

ברובד הכוהני נאמר “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן–זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹדֶשׁ: כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה” (ויק’ כג,כד-כה), וכן “וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם” (במ’ כט,א).
מועד זה אינו נזכר בס’ הברית הגדול והקטן, וגם לא בס’ דברים. החג גם אינו נזכר בכל ספרות בית-ראשון, אבל זה לכשעצמו אינו מוכיח דבר.

אבל בספרות בית-שני, ישנו יחס מצד אחד לתאריך זה הראשון לחודש השביעי, אבל מאידך לא נראה שהכוונה היא לאותו מועד של הרובד הכוהני בתורה.
האיזכור הראשון הוא לגבי עולי בבל, שם נאמר “וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-יְרוּשָׁלִָם: וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת-מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל–לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים: וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל-מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב: וַיַּעֲשׂוּ אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ: וְאַחֲרֵי-כֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל-מוֹעֲדֵי יְהוָה הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַיהוָה: מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיהוָה” (עז’ ג,א-ו).
בקטע זה מסופר שעולי בבל התאספו במקדש בירושלים ביום הראשון לחודש השביעי, ומאז החלו להקריב קרבנות על המזבח שבנו במקום המקדש, לאחר מכן אף חגגו את חג-הסוכות.
מהתיאור משתמע ש”יום אחד לחודש השביעי” לא היה יום חג ומועד, בניגוד ל”חג-הסוכות” המצוין ככזה.

תבליט עזרא הסופר במנורת הכנסת (נוצר בידי תמר הירדני)

איזכור נוסף הוא מאוחר יותר, ונסוב אודות ימי עזרא ונחמיה, שם נאמר “וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם: וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל: וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ–בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל-הָעָם אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה … וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת-הָעָם לְכָל-הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ-הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל-תִּתְאַבְּלוּ וְאַל-תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל-הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל-תֵּעָצֵבוּ כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל-הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל-תֵּעָצֵבוּ: וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם” (נחמ’ ז,עב – ח,יב).
מקטע זה עולה שהראשון לחודש השביעי היה “יום קדוש”, שיש לאכול ולשתות בו לשמוח. אבל העם לא ידע על כל כך מראש, ולכן אמר עזרא לעם שיתנו אוכל “לאין נכון לו”. ייתכן בכלל שההתייחסות ליום זה כאל “יום קדוש”, הוא בגלל היותו “ראש חודש” ולא בגלל היותו “יום תרועה”.

המשותף לשני הקטעים אודות ימי שיבת-ציון, הוא שהעם התכנס בראשון לחודש השביעי, אך לא התייחסו ליום זה כאל יום מועד.
מה איפוא קורה כאן? האם “יום תרועה” הוא חג חדש, שאפילו לבני דורו של עזרא לא היה ידוע?

[הדברים פורסמו על-ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 11/9/2012]