בפוסט אציג את התפישה המקראית לפיה לאחר האכילה מעץ הדעת, המוות הוא המבדיל העיקרי בין אל לאדם.
בפרשת חטא עץ-הדעת נאמר “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע” (בר’ ג,ב-ה).
מקטע זה עולה לכאורה שההבדל בין אלהים לאדם, מתבטא בשני דברים: א’, ידיעת טוב ורע. ב’, מוות.
הדבר ברור יותר מקטע בהמשך הפרשה: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם” (בר’ ג,כב).
כאן מודגש יותר החשש של האלהים שלאחר שהבידול הראשון “ידיעת טוב ורע” התבטל, יבטל האדם את הבידול השני ה”מוות” ע”י אכילת “עץ החיים”.
כעת גם יובן יותר קטע הסיפור אודות בני האלהים ובנות האדם: “וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם” (בר’ ו,א-ד).
לכאורה לא מובן מה קשור המשפט “לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה” לסיפור אודות “בני האלהים”.
אבל לאחר שראינו שההבדל הנותר בין אלהים לאדם הוא המוות, יובן שלכאורה מעשיהם של בני-האלהים מפר את המפריד הזה של המוות. שכן בהזדווגותם של בני האלהים עם בנות האדם, יוולדו להם צאצאים “בני אלמות”.
ולכן אומר האל “לא ידון רוחי באדם לעולם” – לא ישכון רוח האל באדם לעולם ולכן גם לא באדם שיוולד לבני האלהים, “בשגם הוא בשר” – מכיוון שגם הוא בשר ודם, ולכן “והיו ימיו מאה ועשרים שנה”.
מצרי עם סמל הענח, המסמל במיתולוגיה המצרית חיי נצח
אגב, משה המכונה “איש האלהים” (דב’ לג,א ועוד), ש-40 יום לא אכל ושתה, נאמר עליו “וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה–בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה” (דב’ לד,ז).
כלומר, הוא לא מת מחמת זקנה והחלשות הגוף, שהרי “לא כהתה עינו ולא נס לחה”. אלא רק מחמת שהוא לא בן אלמות, ולכן מת “בן מאה ועשרים שנה” כנ”ל.
גם בתהל’ במזמור המספר את סיפור המיתולוגיה המקראי אודות הדחת האלים מתפקידם והשלטת יהוה לאל שליט יחיד בעולם, נאמר כך: “אֲנִי-אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ: קוּמָה אֱלֹהִים [- יהוה]1 שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי-אַתָּה תִנְחַל בְּכָל-הַגּוֹיִם” (תהל’ פב,ו-ח).
כלומר, שאלוהותם של האלים הנכללים ב”עדת אל” (שם,א) מתבטלת, בכך שכבר לא יהיו בני אלמות אלא ימותו כבני האדם.
הדברים מתבססים על הרצאתו של פרופ’ ישראל קנוהל (כאן).
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 31/5/2012, עם תיקוני ניסוח]
- על האוסף האלוהיסטי בספר תהלים ראה כאן.
הפער בין בורא לנברא אינו מספיק?
לפי המיתולוגיה במזרח הקדום גם האלים נבראים ולא כולם בוראים.
בפסוק לא מדובר על האל הבורא בדווקא אלא על כלל האלים: “הן האדם היה כאחד ממנו”.