פרשת התוכחה – כתיבה גלותית ועריכה גלותית

בפרשת התוכחה (ויק’ כו) ישנו קטע המדבר על חורבן הארץ, גלות ורמז לגאולה. אך עיון בו מראה שישנם חיספוסים באיזכורים אודות הגלות, מה שמביא למסקנה שהפרשה עברה עריכה. אך נראה שהפרשה עצמה נכתבה בגלות וגם נערכה בגלות, כפי שנראה.

נאמר:

לא וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם.  לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.  לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.  לד אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ.  לה כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.  לו וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף.  לז וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי-חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא-תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.  לח וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.  לט וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲו‍ֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲו‍ֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ.  מ וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם וְאֶת-עֲו‍ֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי וְאַף אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.  מא אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם.  מב וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.  מג וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.  מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.  מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

ניתן להבחין במספר חספוסים בקטע, אעמוד עתה על שניים מהם (ועוד אחד בהמשך):

א) האזכור “ואתם בארץ אויביכם” (לד) נראה קוטע את הנושא וניסוחו מוזר, ויותר מכך מיד אחרי האזכור שוב חוזר עניין שביתת הארץ וריצוי שבתותיה, מה שנזכר כבר בתחילת הפסוק לפני האזכור.
נראה שיש כאן כמין “חזרה מקשרת” המרמזת פעמים רבות על תוספת מאוחרת, כשהנוסח הקודם היה משהו כמו (ללא הקטע המסוגר): “אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה (וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה) תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ” (לד-לה).

ב) נאמר “וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲו‍ֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲו‍ֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ. וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם וְאֶת-עֲו‍ֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי וְאַף אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם” (לט-מא).
פסוק מא תמוה, שכן בפסוק מ כבר נאמר שהעם מתוודים על עוונם, אם כך מדוע “אף אני אלך עמם בקרי וכו'”?
כמו כן, הפסוק אומר “והבאתי אותם בארץ אויביכם”, והלא כבר קודם לכן נזכר כבר שהם בארץ אויביהם, מדוע רק עתה נזכר שהוא יביא אותם לשם?
נראה איפוא שיש כאן תוספת מאוחרת בפסוק, התוספת היא: “אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם”, תוספת שהוכנסה דווקא כאן בגלל ההקשר של “אשר הלכו עמי בקרי” – “אף אני אלך עמם בקרי”.

כפי שניתן להבחין, בשני המקרים התוספת באה להדגיש את נושא הגלות ‘בארץ אויביהם’, למרות שהימצאותם בארצות אויביהם כבר נזכר בפרשה מספר פעמים (לג, לו, לח, לט, מד).

ז’אק טיסו – “בריחת האסירים”. תיאור מסע הגלות

אם אכן כך, מי ולשם מה רצה להוסיף ולהדגיש את גלותם לארץ אויביהם?

דומני שהתשובה היא שפרשת התוכחה נכתבה לאחר גלות יהויכין (597 לפנה”ס) בה גלתה רוב האליטה בעם, אך נערכה שוב לאחר גלות צדקיהו (586 לפנה”ס), אז גלתה שאר האליטה ועוד רבים בעם.
לאחר גלות אשור בה כבר גלו רבים מאוד מיושבי ממלכת ישראל ולאחר גלות יהויכין היה מתאים כבר לדבר על מציאות בה העם פוזר בין הגוים – בגלות אשור וגם חלק בארצות אויביהם – באשור וגם בבבל בעקבות גלות יהויכין. אבל לאחר גלות צדקיהו בה כביכול גלה העם כולו (יהודה) לבבל, ראה הכותב צורך להדגיש יותר את הימצאותו של העם בארץ אויביהם – בבל.

וזה ההסבר גם לחספוס נוסף – שלישי – בקטע:
נאמר “וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.  וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה” (מב-מה).
הקטע כבר עובר לשלב הנחמה (מב), אך אז נקטע וחוזר שוב לקללה (מג-מד) ואז חוזר חזרה לנחמה כהמשך למה שנקטע (מה). מה קורה כאן?
לאחר גלות צדקיהו בה בעיני גולי בבל הארץ התרוקנה מיושביה – “ויגל יהודה מעל אדמתו” (מל”ב כה,כא), ראה העורך צורך להדגיש זאת – “והארץ תיעזב מהם”. ומדוע דווקא כאן? בגלל ההקשר “והארץ אזכור” – “והארץ תיעזב מהם” (מה שאם היה נכתב כסדר היה צריך להיות הפוך כמובן).

נמצא איפוא, שפרשת התוכחה נכתבה כאמור כבר לאחר גלות יהויכין, אבל לאחר גלות צדקיהו היא נערכה שוב עם הדגשים נוספים על כך שהעם הובא לארץ אויביו ועל כך שהארץ נעזבה על ידם.

מי הכותב ומי העורך? על כך בפעם אחרת.