בפוסט זה אצביע על הסתירות שישנן בחוקי התורה ביחס לעבד העברי, סתירות המראות התפתחות חיובית ביחס לעבדות, או יותר נכון, לעבד והאמה העבריים. ממצב של עבד לכל דבר המשתחרר אחרי זמן קצוב ללא זכויות עד למצב של ביטול מעשי של העבדות העברית.
האם דין האמה העבריה שווה לעבד עברי, לענין יציאה לחירות?
בס’ הברית נאמר “כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם … וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים” (שמ’ כא,ב-ז).
לפי דברים אלו יש חלוקה ברורה בין דיני “עבד עברי” לבין דיני “אמה” הכתובים בנפרד, שעליה נאמר ש”לא תצא כצאת העבדים”.
אמה עבריה כלל לא משתחררת כמו העבד אחרי שש שנים, אלא היא נישאת לאדון או לבנו, אחרת אדונה צריך לשחרר אותה, כך גם אם נשאה ולא מתייחס אליה כאשה רגילה “כמשפט הבנות” – “אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא יְעָדָהּ – וְהֶפְדָּהּ, לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע: וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף” (שם,ח-יא).
לעומת זאת בס”ד נאמר “כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ […] וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ: וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן” (דב’ טו,יב-יז).
כאן הכותב מלכתחילה כורך את דיני העבד “העברי” יחד עם דיני האמה “העבריה”, ומשווה את דיניהם. ואף מדגיש זאת בסיום דבריו ואומר “ואף לאמתך תעשה כן”. כלומר, האמה משתחררת אף היא לאחר שש שנים, ונותרת בעבדות עולם אם מסרבת להשתחרר מהעבדות.
יוצא איפוא שישנה סתירה בין ס’ הברית לס’ דברים האם דיני השחרור של העבד ואמה שווים או לא.
האם העבד העברי משתחרר חסר כל?
בס’ הברית נאמר “כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ” (שמ’ כא,ב-ד).
מדברים אלו משמע לכאורה שהעבד לאחר 6 שנות עבדות משתחרר ללא כלום – ללא ‘מענק שחרור’.
לעומת זאת בס”ד נאמר “כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם” (דב’ טו,יב-טו).
בדברים אלו יש ציווי לתת ‘מענק שחרור’ לעבד-עברי המשתחרר לאחר שש שנות עבדות.
ויש לשים לב שבהשוואה של שני הקטעים זה מול זה, נראה שס”ד בא לחלוק על סה”ב. בעוד סה”ב אומר שבשחרור העבד “לחפשי” הוא יוצא “חינם”, מדגיש ס”ד שביציאתו “חפשי” הוא אינו יוצא “ריקם”.
וגם אם נפרש את האמור בסה”ב “לחפשי חנם”, במובן שהעבד אינו צריך לשלם תמורת שחרורו. עדיין ברור מרוח הדברים בסה”ב שאין ‘מענק שחרור’ לעבד-העברי המשתחרר.
שכן בעוד שלפי ס”ד פשוט הדבר שהעבד לא משלם תמורת שחרורו, אלא עוד מחדש ס”ד את ‘מענק השחרור’. סה”ב רק מחדש אולי את יציאת העבד ללא תשלום תמורת השחרור, בעוד הוא מדגיש שהעבד יוצא בגפו ללא כלום.
אם כן, עולה סתירה נוספת בין סה”ב לס”ד, אם עבד-עברי מקבל ‘מענק שחרור’ או לא.
האם עבד-עברי משתחרר אחרי שש שנים או בשנת היובל?
בדיני עבד-עברי נאמר בס’ הברית: “כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם […] וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם” (שמ’ כא,ב-ו).
לפי דברים אלו ישנם שני קבצי זמן בעבדות של עבד-עברי, 6 שנים או לעולם אם העבד אינו מוכן להשתחרר לאחר 6 שנות עבדות.
בדומה נאמר גם בס”ד: “כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ […] וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ: וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם” (דב’ טו,יב-יז).
לעומת זאת בסה”ק (ספר הקדושה) נאמר “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ” (ויק’ כה,לא-מג).
לפי דברים אלו אין זכר לכך שעבד-עברי משתחרר לאחר שש שנים, במקום זאת ישנה קצבת זמן אחת לעבדות שהיא נמשכת עד שנת היובל.
וראה ההמשך: “וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה: וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ” (שם,מד-מו).
בקטע זה מודגשת ההנגדה בין “עבד עברי” ל”עבד נכרי”. לעומת העבד-העברי המשתחרר ביובל, ואינו “עבד-עולם”, העבד-הנכרי אינו משתחרר ונחשב ל”עבד עולם”. מה שסותר כמובן את דין הרציעה שבס’ הברית וס”ד, שעבד-עברי רק אם אינו מוכן להשתחרר לאחר שש שנות עבדות נרצע ונותר עבד לעולם (ולא עד היובל).
בהמשך הדברים נאמר עוד “וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר: אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ: אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל: וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ: אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ: וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ: כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ: וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ” (ויקרא כה,לט-נד).
גם לפי המשתמע לכאורה מדברים אלו, יוצא שעבד-עברי אינו משתחרר אחרי שש שנים, שכן גם אם נותרו לו “עוד רבות בשנים” עד היובל, אם לא גאלו אותו, נותר עבד עד היובל.
אם כן יש לנו כאן סתירה ברורה נוספת, בין ס’ הברית וס”ד מול סה”ק. אם עבד-עברי משתחרר לאחר שש שנות עבדות בלבד, ונענש בעבדות עולם אם אינו רוצה להשתחרר. או שמלכתחילה שנות העבדות שלו נקבעות לפי השנים שנותרו עד שנת היובל, אז משתחרר מעבדותו.
[הדברים פורסמו על-ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 21-22/8/2011, עם עריכה ותוספת]
למעשה הסתירה היא אף מהותית יותר, מכיון שלמעשה בהשקפת סה”ק אין דבר כזה “עבד עברי”! בין בהגדרה ובין בהתייחסות.
ראו ההדגשים: “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ” (ויק’ כה,לט-מג).
כלומר, העברי כלל אינו נמכר כדי להיות עבד, וגם אסור להעביד אותו כעבד, אלא הוא כמו פועל שכיר!
לעומת זאת לגבי הנכרי נאמר “וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה: וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ” (שם,מד-מו).
העבד הכנעני הוא רכוש האדון, והוא עבד לכל דבר שמותר לעבוד בו בפרך.
לעומת זאת ע”פ סה”ב וס”ד, העברי הוא עבד גמור, רק שצריך לשחרר אותו לאחר שש שנות עבדות. והראיה שהוא עבד גמור – שאם מסרב להשתחרר הוא נעשה עבד לעולם!
ע”פ התפיסה הכהנית דבר זה לא ייתכן שיהיה עבד-עולם, שהרי כלל אינו עבד אלא שכיר.
יוצא איפוא, שסה”ק מבטל למעשה את המושג של “עבד עברי” כעבדות, אלא הוא פועל לטווח שנים עד שנת היובל, המקבל מראש את שכרו כעלות שכיר ל-X שנים, ויכול להשתחרר מחוזה העסקתו אם נפדה בהחזרת שכרו לשנים שטרם עברו עד שנת היובל.
[הדברים פורסמו על-ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 9/5/2012]
למעשה, בספר דברים עצמו, אף שאין בו ביטול העבדות, יש בו ביקורת על העבדות ודרישה מרומזת לביטולה. כך במצוות השבת, בה ס”ד נותן כידוע טעם אחר למצוות השבת, נאמר כך: “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת” (דב’ ה,יג-יד).
ע”פ ס”ד, מי שאליו המצווה פונה הוא האדון שמצווה לתת לעבדו מנוחה ‘כמותו’, אבל הטעם מגלה שהשבת אינה סתם “זכר ליציאת מצרים” אלא זכר לשחרור מהעבדות – “כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך … משם”! כלומר, שהשבת – מתן מנוחה לעבד היא אות וזכר לשחרור העבדים במצרים, ולמעשה מציבה את שחרור העבד כאידיאל הרצוי.
נקודה זו עולה גם מכך שהסבר זהה לזה בא גם בטעם של ס”ד לשחרור העבד העברי לאחר שש שנים: “וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם” (דב’ טו,טו).
נמצא כי ישנה כאן התפתחות בין המקורות, מהמוקדם למאוחר (ספר הברית, ספר דברים לספר הקדושה), ביחס לעבד העברי ואמה העבריה וביחס לעבדות העברית בכללה.