בפוסט אראה את הדעה המקובלת במחקר, לפיה פרשת מכות מצרים מורכבת מיותר ממקור אחד, ואגדים זאת על מכת דם.
נאמר “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים: וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת: וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר” (שמ’ ז,יד-כד).
ישנן לכאורה מספר סתירות פנימיות בקטע זה:
א) מי אמור להכות את היאור? האם משה או שמא דווקא אהרן?
ב) ההכאה נעשתה במטהו של משה או במטה אהרן?
ג) האם הפעולה הנדרשת היתה הכאה או נטיית יד?
ד) האם המטרה היתה היאור בלבד או שמא כל מימי מצרים באשר הם, כולל בעצים ובאבנים?
כבר העלו רבים וטובים, כי כפי הנראה הורכבו כאן שתי גרסאות משני מקורות שונים לכדי סיפור אחד, וכי אם נפריד ביניהם נוכל לקרוא שני סיפורים רציפים ושונים זה מזה.
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים: וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת: וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר” (שמ’ ז,יד-כד).
ע”פ המקור הרגיל (קדם-דויטרונומיסטי1): משה הכה במטהו על היאור בלבד.
ע”פ המקור המודגש (כוהני): אהרן הטה את ידו על כל מימי מצרים.
אחת הסתירות בסיפור מכת דם היא, אם מדובר במטהו של משה או של אהרן, כאמור. נקודה זו חשובה, שכן היא קשורה למקרה נוסף של סיפורים מקבילים ממקורות שונים.
דובר בעבר (כאן) על שתי ההתגלויות הראשונות של האל למשה, שאינן אלא שתי גרסאות לאירוע אחד.
והנה בשתי הגרסאות הללו ישנו מטה אשר הופך לנחש, אבל בעוד בגרסה הראשונה (קדם-דויטרונומיסטית) מדובר במטהו של משה ואשר הופך לנחש, בגרסה השניה (כוהנית) מדובר במטהו של אהרן אשר הופך לתנין.
ראה “וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מַה-זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו” (שמ’ ד,א-ג).
וראה “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם” (שמ’ ז,ח-יב).
בגירסה הראשונה של מכת דם (הקדם-דויטרונומיסטית) אכן נאמר “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ” (שמ’ ז,יד-טו).
לעומת זאת הגירסה השניה (הכהנית) מדברת כאמור על מטה אהרן, כלומר זה שנהפך לתנין בסיפור השני על ההתגלות.
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 27/8/2015, עם תיקוני נוסח]
בעקבות ההבנה ששתי ההתגלויות בתחילת ס’ שמות אינן אלא שתי גרסאות להתגלות אחת משני מקורות, ניתוח של ההתגלויות הללו מעלה שההתגלות הראשונה משתמשת בביטויים המאפיינים את המקור הקדם-דויטרונומיסטי ואילו ההתגלות השניה משתמשת בביטויים המאפיינים את המקור הכהני.
ההתגלות הראשונה (שמ’ ג,א – ו,א) משתמשת הרבה בלשונות המאפיינים את המקור הלא-כוהני. כמו “ויאמר משה משה ויאמר הנני”, “כה תאמר אל בני ישראל”, “אלהי אברהם ואלהי יצחק” (המתקשר גם להתגלויות לאבות בשם “יהוה”), “ואחרי כן ישלח אתכם”, “פקד פקדתי” מתקשר ל”פקד יפקד” (בר’ נ,כד-כה), כפלי לשון כמו “ראה ראיתי” ו”פקד פקדתי” (מאפיין מאוד את ס’ הברית – המקור הלא-כוהני), שימוש ב”אנכי” בניגוד למקור הכהני המשתמש תדיר ב”אני”, ועוד.
הרצף של המקור הכהני בס’ שמות מתחיל בסיפור השני על ההתגלות הראשונה למשה (שמ’ ו,ב) והרצף מסתיים בפרק אחריו (ז,יג).
התגלות זו מלאה בביטויי לשון המאפיינים את המקור הכהני במקומות אחרים. כמו ההתגלויות לאבות בשם “אל שדי”, ‘הקמת ברית’, ‘ארץ מגורי’ האבות, “והייתי לכם לאלהים”, “אני יהוה”, “למשפחתם”, “אני” במקום “אנכי”, ועוד.
לאחר שאפיינו את שתי ההתגלויות הנ”ל למקורותיהן, ניתן להבחין כי שני המקורות של מכת דם, הינם בעצם אותם שני מקורות של שתי ההתגלויות.
המקור הראשון הוא המקור הלא-כוהני (קדם-דויטרונומיסטי), המתקשר להתגלות הראשונה עם ניסוחים כמו “והמטה אשר נהפך לנחש”, “אלהי העברים”, “שלח את (עמי) ויעבדני”, “כה אמר יהוה” ו”לעיני פרעה ולעיני עבדיו”.
ואילו המקור השני (המודגש לעיל) הוא המקור הכוהני, המתקשר לסיפור השני על ההתגלות עם ניסוחים כמו “ויאמר יהוה אל משה”, “קח מטך”, “ויעשו כן חרטמי מצרים בלטיהם” ו”ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר יהוה”.
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 29/8/2015, עם תיקוני נוסח]
- “קדם-דויטרונומיסטי” הוא הכינוי שלי למקור שאפשר לקרוא לו גם המקור ה”לא-כוהני”, זה שנקרא במחקר סי”א – ס’ יהוה-אלהים. זאת כיוון, שאינני מקבל את החלוקה של ס’ יהוה וס’ אלהים, לדעתי כמו דעת רבים אחרים לפניי, הם בעצם מקור אחד. ולמה “קדם”? מכיון שאנו מוצאים הרבה השפעה של מקור זה על ס”ד, וברור שמקור זה קודם לס”ד, ע”כ “קדם דויטרונומיסטי”.
מדוע ניסוחים כמו “ויאמר יהוה אל משה”, “קח מטך”, “ויעשו כן חרטמי מצרים בלטיהם” ו”ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר יהוה” נראים בעיניך כוהניים?
הם אינם כהניים במובן שהם אפייניים לס”כ כולו, אלא שהם מקשרים בין קטע זה לבין ההתגלות הכוהנית בשמ’ ו-ז.
ואגב, הניסוח “ויאמר יהוה אל משה” הוא שגוי בענין זה, שכן הוא קיים גם בהתגלות הראשונה וגם באופן כללי אינו מאפיין כוהני.