העומדים על הברכה והקללה – משקף מציאות היסטורית?

נאמר “וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי” (דב’ כז,יא-יג).
מדוע חלוקת השבטים בין שני ההרים היא דווקא כזאת?
שמתי לב לנקודה מעניינת, והיא שחלוקת השבטים בין ההרים מזכירה מציאות היסטורית מאוחרת יותר.

למעשה, השבטים העומדים על הר הברכה הינם השבטים שנחלותיהם עומדות באיזורי הליבה של ממלכות ישראל ויהודה, ואילו השבטים ה”מקוללים” העומדים על הר הקללה, הם אותם שבטים שנחלותיהם עמדו בעבר הירדן המזרחי ובצפון הארץ, רחוק מהמרכז¹.

נחלות שבטי ישראל. (נוצר בידי: Janz)

אבל האם היותם שבטים “מקוללים” משקף רק את היותם שבטי פריפריה או שמא היא משקפת קללה מסויימת?

ייתכן וה”קללה” היא – גלות שבטי עבר הירדן ושבטי צפון ממלכת ישראל.
ראו “בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה” (מל”ב טו,כט).
וכן “וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (דבה”א ה,כו).
כלומר, השבטים ה”מקוללים” אינם אלא אלו שכבר גלו, בניגוד לשאר השבטים שטרם גלו בגלות אשור השניה ובגלות בבל².

[הדברים פורסמו על-ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 3/9/2015, עם שינויי ניסוח]

1. נחלת דן בפועל היתה כנודע בצפון ב”דן” ליד נחלת נפתלי.
2. נחלת שבט מנשה מתפשטת אמנם גם לעבר הירדן המזרחי והיושבים שם גם גלו בידי תגלת פלאסר, אבל רוב בני “יוסף” (הנזכר בפסוק) טרם גלו, חצי שבט המנשה ושבט אפרים.