בפוסט אחר הראיתי שלשונה של פרשת “עשרת הדברות” היא דויטרונומיסטית (אסכולת ספר דברים). עובדה זו תמוהה למדי בגירסתה בס’ שמות (כ,א-יג), שכן המעטפת של פרשה זו הינה קדם-דויטרונומיסטית (שמ’ יט; כ,יח-כו), ואם כך מה עושה קטע דויטרונומיטסי בתוך טקסט קדם-דויטרונומיסטי? האם קטע הדברות הינו הקטע המקורי או תוספת מאוחרת?
למעשה ישנם כמה סימנים “מוזרים” שיכולים לחזק במידת מה את החשד שקטע “עשרת הדברות” שלפנינו אינו הקטע המקורי שהיה כאן.
א) כפי שהראיתי במקום אחר פרשה זו בגירסתה בס’ שמות עברה עיבוד קל של האסכולה הכוהנית, עיבוד המשתקף בפסוקים א וי, החורגים בלשונם הכוהני.
ב) המיקום של “עשרת הדברות” קוטע את הפרשה!
נאמר “וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֹא-יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת-הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה פֶּן-יִפְרָץ-בָּם: וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל-הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם” (שמ’ יט,כ-כה).
משה עלה אל ההר, ונשלח בידי האל לרדת להזהיר את העם שלא יעלה להר ויראה את האל במעמד ההתגלות, כשמשה ואהרן אמורים לעלות ולהיות על ההר בזמן ההתגלות – “ועלית אתה ואהרן עמך”. משה יורד להזהיר את העם – “וירד משה אל העם ויאמר אלהם”, אבל עוד בטרם משה עולה חזרה הסיפור נקטע ללא הקדמה ב”עשרת הדברות”, כשרק לאחר מכן משה עולה חזרה אל האל!
“וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן-נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים” (שמ’ כ,יד-יז).
כלומר, כשקוראים את רצף הדברים ללא “עשרת הדברות” (שמ כ,א-יג), עולה שהקטע של “עשרת הדברות” קוטע את הסיפור.
למעשה, המקום המתאים ביותר בפרשה למיקום “עשרת הדברות” הוא לאחר התיאור בו נזכר שמשה עולה חזרה אל האל – “ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים”. מה שמסתדר מצוין עם הפסוקים שלאחריו:
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם” (שם,יח-יט).
כלומר, משה עולה חזרה אל האל, האל מתגלה אל העם, ואז האל אומר למשה לומר לעם “אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם” – בהתייחס להתגלות שרק אוזכרה.
מעניין לציין שגם בתיאור הדויטרונומיסטי של המעמד, סדר הדברים הוא שההתגלות באה רק לאחר אי עליית העם להר: “אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין-יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת-דְּבַר יְהוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם […]” (דב’ ה,ה-ו). אמנם אין זו הוכחה לכך שהמיקום של “עשרת הדברות” בשמות הינו שגוי, שכן ישנם כמה הבדלים בתיאור הטקס כולו בין שמות לדברים (ארחיב על כך בהזדמנות אחרת), אבל אסמכתא לדברים אולי כן.
[עדכון: ראו דבריי בתגובה, שהבעיה למעשה שונה, עיי”ש.]
עשרת הדיברות בחלק השני של ספר דברים, במגילה עתיקה מהמאה הראשונה לפני הספירה, שנמצאה במערות קומראן
ג) ישנן כמה הקבלות במקרא ל”עשרת הדברות”, אבל אין בהם את המונחים ומטבעות הלשון הדויטרונומיסטיות שיש ב”עשרת הדברות” כפי שהן לפנינו.
בדברי הנביא הושע אנו מוצאים הקבלה ל”עשרת הדברות”:
“וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי” (הו’ יג,ד) = “אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי” (שמ’ כ,ב).
ההקבלה ברורה למדי, אך יש לשים לב שאין בלשונו של הושע סימני השפעה של המונחים הדויטרונומיסטיים שבמקבילה, כמו “מארץ מצרים מבית עבדים” ו”אלהים אחרים”.
האם אך מקרי הדבר והושע פשוט ניסח מחדש את הדברות הללו או האם ייתכן והושע הכיר גירסה אחרת של “עשרת הדברות” גירסה קדם-דויטרונומיסטית?
ישנה הקבלה דומה גם באחד המזמורים:
“לֹא-יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (תהל’ פא,י-יא) = “אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי: […] לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם” (שמ’ כ,ב-ד).
גם כאן ההקבלה ברורה למדי, וגם כאן אין סימנים למטבעות לשון דוטרונומיסטיים הנמצאים ב”עשרת הדברות” שלפנינו.
אני רוצה להציע השערה כזו, לפיה גירסת “עשרת הדברות” שלפנינו אינה הגירסה המקורית, אלא גירסה מעובדת ברוח המקור הדויטרונומיסטי של גירסה קדם-דויטרונומיסטי.
אם נפתח את ההשערה הזו הלאה, ניתן אולי לשער כך:
א) היתה גירסה קדם-דויטרונומיסטית של “עשרת הדברות”, שהיא היתה הגירסה המקורית שהובאה בפרשת ההתגלות בשמות.
ב) המקור הדויטרונומיסטי ניסח מחדש את “עשרת הדברות”, גירסתם הוכנסה לספר דברים שלפנינו (דב’ ה).
ג) העורך הכוהני של התורה העדיף את קטע “עשרת הדברות” בגירסתו הדויטרונומיסטי, והוא הכניסו לסיפור בשמות במקום הגירסה הקדם-דויטרונומיסטית המקורית בפרשה, כולל עריכה קטנה (של החלפת טעם מצוות השבת והוספת פסוק פתיחה כנ”ל).
יש לשים לב שלמרות ש”עשרת הדברות” שלפנינו לשונו ככלל דויטרונומיסטית למדי, יש בו סימנים גם ללשונו של המקור הקדם-דויטרונומיסטי. כמו “לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם” (שמ’ כג,כד), “כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא” (שמ’ לד,יד), “פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים” (במ’ יד,יח), “נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים” (שמ’ לד,ז), “שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד” (שמ’ לד,כא), “לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר” (שמ’ כג,יב), “לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס […] וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת” (שמ’ כג,א-ב).
יש בכך להראות שלמרות טביעות הלשון הדויטרנומיסטיות הברורות שב”עשרת הדברות” שלפנינו, יש מקום להשערה הנזכרת, לפיה “עשרת הדברות” שלפנינו הוא בעיקרו עיבוד דויטרונומיסטי של נוסח קדם-דויטרונומיסטי של “עשרת הדברות” כנ”ל, וכפי שס’ דברים עושה במקרים רבים אחרים (ראו כאן).
אז אמנם מידי השערה לא יצאו הדברים לעת עתה, אבל יש בהם עכ”פ כדי להעמיד כמה נקודות למחשבה.
לא הבנתי למה עשרת הדיברות קוטעות את הרצף הסיפורי. על מה מבוססת ההנחה שמשה אמור להיות על ההר בזמן שעשרת הדיברות נאמרות? בבוקר היום השלישי משה נמצא למטה. משה עולה על ההר, ואז ה’ מצווה אותו לרדת ולהזהיר את העם שלא יעלו. לאחר עשרת הדיברות, העם ניגשים אל משה ומבקשים שה’ לא ידבר איתם ישירות, אלא בתיווך של משה. ואז משה עולה להר כדי לשמוע את ההמשך ולמסור אותו לעם. אמנם לפני עשרת הדיברות ה’ מצווה את משה “ועלית אתה ואהרן עימך”, אבל לא זכור לי שזה התבצע בכלל מתישהו (מתי מסופר שאהרן עלה להר?).
מההקשר ברור שהכוונה ב”ועלית אתה ואהרן עמך” הוא שמשה ואהרן יהיו על ההר בזמן ההתגלות, בניגוד לכהנים והעם.
זה נכון שבקטע זה לא נזכר שאהרן עלה, וזו תמיהה בפני עצמה.
אם כי אנו מוצאים במקום אחר שאהרן עלה בהקשר דומה: “וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְהוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-יְהוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ […] וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (שמ’ כד,א-י). בקטע זה אהרן עולה, אך רק משה ניגש אל האל לבדו. ע”פ זה ייתכן שהכוונה גם בענייננו שכשמשה חזר ועלה גם אהרן עלה כמצווה, רק שעליית משה נזכרת בלשון “וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים”, לשון שמדלגת על שלה העליה עצמה בה אולי גם אהרן עלה.
מה דעתך על פרק יט פסוק יט?
“מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל”
מה אמר משה? אלוהים ענה בקול? הרי הפסוק הזה וודאי ממוקם לפני תחילת ההתגלות.
בפרק יט פסוק יז כתוב:
“ויתיצבו בתחתית ההר”
ובפרק כ פסוק טו, שלפי ההצעה שלך מדובר עדיין לפני ההתגלות:
“וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק”
אמנם כתוב שהם פחדו מהקולות והאש ולא מהנבואה, אבל למה בהתחלה הם העזו להתקרב להר ופתאום ברחו? זה נראה שקרה בינתיים משהו שהפחיד אותם. נשווה זאת לתיאור בספר דברים פרק ה פסוקים כ-כד:
“וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: {כא} וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: {כב} וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: {כג} כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: {כד} קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ”
כאן ברור שהפחד והפניה שלהם אל משה באו בעקבות שמיעת הנבואה.
אגב, מי זה הכהנים שמוזכרים כאן?
למעשה הסיפור מורכב יותר, כי המעטפת הקדם-דויטרונומיסטית (סי”א) מורכבת כאן מגירסה אלוהיסטית ומגירסה יהוויסטית.
לפי הנרטיב האלוהיסטי (שמ’ יט,טז-יט; כ,יד-יז) הסיבה שהעם לא עלה להר הוא בגלל שחשש ופחד (עקוב אחרי אזכורי “אלהים”), נרטיב דיי דומה לזה שבס”ד האומר “אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר” (דב’ ה,ה). הנרטיב היהוויסטי (שמ’ יט,כ-כה) הוא שהאל ציווה עליהם שלא יעלו להר, וזו הסיבה שלא עלו (עקוב אחרי אזכורי “יהוה”).
לפי הנרטיב האלוהיסטי, אמנם כבר כשמלכתחילה העם עמד בתחתית ההר כבר היו קולות וברקים ושופר וכו’, אבל לאחר שעמדו “וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד” (שמ’ יט,יח-יט), כך שמובן מדוע “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק” (שמ’ כ,יד) גם אם כהשערתי היה זה לפני ההתגלות.
אבל דומני שהצדק עמך ואין בעיה במיקום עשרת הדברות, אלא שהחריגות שונה וגם היא יכולה לחזק את החשד לגירסה אחרת של עשרת הדברות.
לאחר שראינו שיש כאן שני נרטיבים שונים כנ”ל, יש לשים לב לכך שהנרטיב האלוהיסטי מורכב משני קטעים, אחד לפני הדברות ואחד אחרי, כשהקטע שלפני מסתיים במילים עליהם הצבעת – “מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל”. זו למעשה הפתיחה האמיתית לכאורה לעשרת הדברות! המתאימה עם פסוק הפתיחה לעשרת הדברות בס”ד: “אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר” (דב’ ה,ה), כך שלמעשה הקטע היהוויסטי הוא זה שמפריד בין הפתיחה הזו לבין הדברות, וזו החריגות כאן.
הכהנים הנזכרים בקטע היהוויסטי הם “הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה” (שמ’ יט,כב), כלומר כאלו המקדישים עצמם לכהונה, מה שבתפישה הדויטרונומיסטית יהיה בהמשך לוויים המקדישים עצמם לכהונה במקדש.
אני לא בטוח שאפשר לחלק את המעטפת לשתי גרסאות שלמות:
1. באמצע הקטע האלוהיסטי לכאורה מוזכר שם “יהוה” (שמ’ יט,יח), והרי זהו הפסוק שבעזרתו הסברת למה בני ישראל נבהלו פתאום, על פי הגרסה האלוהיסטית.
2. בקטע היהוויסטי חסר פסוק פתיחה לעשרת הדיברות.
אבל זה באמת נראה שהמיקום של הקטע היהוויסטי לא מתאים. ואכן בולטים שני טעמים שונים שבגללם העם נמנע מלעלות להר (ציווי/פחד).
לפי הצעתך, עשר הדיברות ממוקמות בין פסוקים יח יט בפרק כ. אם כך הקטע שנמצא לא במקומו מתחיל כבר מ”משה ידבר והאלוהים יעננו בקול” (שמ’ יט,יט) ועד סוף עשרת הדיברות (שמ’ כ,יד).
פסוק יט,יח משוייך לכאורה למקור היהוויסטי, ובכך פותר את הכפילות של איזכור העשן על ההר (ר’ יט,טז).
שים לב שהפסוק הופך את פסוק הפתיחה האלוהיסטי לדברות (יט,יט) לכלוא בתוך “חזרה מקשרת” של איזכור כפול של ירידת האל להר: “וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ” (יט,יח), “וַיֵּרֶד יְהוָה עַל הַר סִינַי” (יט,כ).
כשכתבתי שדומני שהצדק עמך, כוונתי היתה ועודנה שאין בעצם בעיה במיקום של עשרת הדברות (כפי שטענתי), אלא שהבעיה היא הקטע היהוויסטי שנדחף לפני הדברות.
אני שמתי לב לסתירה אחרת: בפרק יט פסוק ג’ כתוב “ומשה עלה אל האלהים, ויקרא אליו ה’ מן ההר לאמור” – משמע: ה’ כבר היה על ההר, ואילו בפסוקים יח וכ כתוב שה’ ירד אל ההר. אבל אני לא רואה כיצד החלוקה לשני מקורות יכולה לפתור סתירה זו. ראשית – כתבת, אלי, בעצמך שפסוק יח שייך למקור האלוהיסטי. שנית, בפסוק ג’ כתובים שני השמות, ולאיזה מקור נשייך אותו?
זו אכן סתירה לכאורה.
א. ראה שלאחמ”כ כתבתי שפסוק יח עצמו שייך למקור היהוויסטי.
ב. אי אפשר לחלק את הפרשה בצורה ברורה לשני מקורות שונים עם תוכן רציף לכל אחד. אבל ניכר לכאורה שיש כאן שתי מסורות שונות ששולבו יחד עם עיבוד מסוים.
הצעה ליישוב הסתירה: אלוהים כבר התגלה למשה בהר סיני, בסיפור עם הסנה, ושם נאמר לו “בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:” (שמ’ ג,יב). כשעם ישראל מגיעים להר סיני, משה עולה להר בציפייה לקבל נבואה נוספת, ולכן מתואר שהוא ‘עולה אל האלוהים’ – כלומר, עולה במטרה לקבל התגלות. אבל התגלות מוחשית ממש הייתה רק ביום השלישי.