בפרק יג בישע’ מתחיל חלק ה”משאות” של ישעיהו על מספר עמים, כשהוא פותח ב”משא בבל”. ב”משא בבל” הוא מנבא את חורבנה המוחלט של בבל (יג,יט-כב) ואת שיבת ציון (יד,א-ב).
ישנן מספר בעיות ב”משא בבל” הזה:
א) האימפריה הבבלית עדיין לא נוצרה בימי ישעיהו הנביא בראשית המאה ה-7 לפנה”ס.
ב) במשא (יד) נזכרים חטאי בבל, כמו “מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה” (שם,ו), אבל לא נזכרו כלל הרעות של בבל כלפי ישראל – חורבן ירושלים והמקדש, השבי והגלות. כלומר, מלך בבל יענש על הרעה שעשה לעמים אחרים אבל לא על מה שעשה לישראל, זאת בניגוד לישע’ מז.
ג) קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, ח”ג עמ’ 178-175) טוען גם כי הדמות של “מלך בבל” המתוארת במשא אינה מתאימה כלל לדמות הריאלית של מלכי הכשדים ולא לתיאורם במקרא במקומות אחרים. נבוכדנצר היה המלך הלוחם היחיד מביניהם, והוא לא היה דמות של הורס ערים ומחריב תבל כדמות המתוארת במשא. הדמות המתוארת במשא תואמת הרבה יותר את דמותם של מלכי אשור שהיו אכזריים – “מכה עמים בעברה” כפשוטו, עם אכזריות גדולה, ובכך גם התפארו, בניגוד למלכי בבל שלא התפארו באכזריותם.
ד) קויפמן (שם) מציין גם שהמשא המדובר תואם מאוד את הנבואה על אשור בפרק י’. גם שם אין אשור נענש על רעה שעשה לישראל, אלא על אכזריותו כלפי עמים אחרים וגם שם מתואר כהורס וכמחריב וכמרעיש ממלכות.
ה) בחלק המשאות ישנם משאות על מספר עמים: בבל, פלשתים, מואב, דמשק, מצרים, שעיר, ערב, צור ועוד, אבל אין אף משא על אשור שהיתה האויב העיקרי והאימפריה העיקרית של זמנו של ישעיהו הנביא.
ו) באופן מפתיע למדי, המשא על בבל מסתיים בפסוקים על אשור (!) – “נִשְׁבַּע יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם: לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר” (יד,כד-כה).
מפת מסופוטמיה (נוצר ע”י רוליג)
מסקנתו של קויפמן בעקבות טענות אלו, היא ש”משא בבל” אינו אלא משא על אשור, כפי שהפסוקים החותמים את המשא מעידים.
מדוע איפוא מדובר שוב ושוב על בבל במשא זה אם הכוונה היא לאשור?
הסבר פשוט לכך, שכן מלכי אשור, החל מימי תגלת פלאסר ה-3 (זה שהגלה חלק משבטי ממלכת ישראל), כינו את עצמם גם בתואר “מלך בבל” לאחר המרידות החוזרות ונשנות בבבל נגד אשור.
יצויין בהקשר זה, שתגלת פלאסר נזכר במקרא גם בשם “פול” (מל”ב טו,יט), אשר לדעת חוקרים רבים זהו שמו הבבלי של תגלת פלאסר.
הנבואה על חורבן העיר בבל, מתייחסת אולי להחרבתה של העיר בבל בימי סנחריב, לאחר דיכוי מרד מקומי שם בשנת 689 לפנה”ס – בימי ישעיהו (כנראה). בנו אסרחדון בנה מחדש את בבל, ושם הוכתר ושם ישב בחלק מהשנה.
על הפסוקים אודות החזרה מהגלות (יד,א-ב), קויפמן טוען שזו תוספת מאוחרת. לדעתי אין לכך הכרח, שכן אשור הלא הגלו הן רבים מתושבי ממלכת ישראל בראשית ימי חזקיהו, מאוחר יותר במסע סנחריב הגלו אשור אחוז גבוה מתושבי יהודה. כך שייתכן וכוונת ישעיהו לגולים מידי אשור.