ישנן במקרא לא מעט דוגמאות לטעויות העתקה בגלל אותיות דומות בכתב הארמי, המכונה גם ‘אשורי’, בו אנו רגילים להשתמש, כמו חילופי ד’ ור’, י’ וו’, ב’ ופ’ וכדומה. בפוסט זה אראה דוגמאות לחילופי אותיות שנעשו כנראה עוד בכתב העברי העתיק, כתב שהיה בשימוש בתקופת בית-ראשון עד לאמצע תקופת בית-שני.
בסיכום פירוט סוגי נגע הצרעת נאמר “זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק: וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת: לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת” (ויק’ יד,נד-נז).
הנוסח “ביום הטמא וביום הטהור” תמוה ולא מובן, השערה סבירה היא שהגירסה המקורית היתה “בין הטמא ובין הטהור”. טעות העתקה שיכלה להיווצר בכתב העברי העתיק בו יש דמיון בין אותיות “מ/ם” ו”נ/ן”.
זה גם מתאים יותר להקשר ולתפקיד הכהנים: “וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר” (ויק’ י,י), והוא גם ניסוח החוזר במקומות נוספים במקור הכוהני: “לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל” (שם יא,מז).
ראו “כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ” (יחז’ כב,כו), “וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם” (שם מד,כג).
בפרשת הציווי על במות הפולחן נאמר “מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ” (שמ’ כ,כא).
לפי הנוסח “בכל המקום אשר אזכיר” משתמע שמותר לבנות מזבח רק במקום שהאל הזכיר את שמו, אך אם כך הפרשה היתה צריכה לפתוח בסייג זה. מה גם שלפי נוסח “אזכיר” היה מתאים נוסח ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי ואבוא אליך וברכתיך’ – בו’ החיבור.
ויותר מכך, במקרא אזכרת שם האל לא נעשית בידי האל אלא בידי המתפלל. כמו “וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ” (שמ’ כג,יג), וכן “וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ” (יהו’ כג,ז), וכן “לְבַד-בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ” (ישע’ כו,יג), וכן “הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם יְהוָה וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ” (ישע’ מח,א), ועוד.
ואכן כבר התלמוד הירושלמי (ברכות ד,ד) מציין שהיה מתבקש הנוסח ‘תזכיר את שמי’ בת’,
גם התרגום המכונה ‘תרגום ירושלמי’ מתרגם בפשטות: “בכל אתר דתדכרון ית שמי קדישא, מימרי מתגלי עליכון ומברך יתכון” – כלומר “תזכיר” ולא “אזכיר”.
בכתב העברי העתיק ישנו דמיון בין אותיות א’ ות’, נמצא שסביר מאוד להניח שהנוסח המקורי אכן היה “בכל המקום אשר תזכיר את שמי” בת’ שנתחלף בטעות מעתיק לא’ ‘אזכיר’, ואז המשמעות משתלבת היטב בפרשה, לפיה מותר להקים את הבמות מזבחות בכל מקום בו האדם מזכיר את שם האל, ואז יבוא האל ויברך את המזכיר את שמו.
נאמר “וְהֶחֱרִים יְהוָה אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים” (ישע’ יא,טו).
התקשו הפרשנים בכוונת המילה הלא מוכרת “בעים”. שד”ל וגזניוס הציעו שנתחלפה במילה אות אחת – במקום י’ יש לגרוס צ’, שתי אותיות דומות בכתב העברי העתיק. כך שבמקום “בעים רוחו” יש לגרוס “בעֹצם רוחו”.
אסמכתא לכך ניתן למצוא בתרגום השבעים, משם עולה גירסה דומה (ציטוט מהתרגום מיוונית לאנגלית של ברנטון): “and he shall lay his hand on the river with a strong wind”
שד”ל מציין דוגמה נוספת לחילוף לכאורה של האותיות העבריות א-ת:
נאמר לגבי בניית בית-המקדש השני: “נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת” (עז’ ו,ד). בתרגום חופשי: ‘נדבכים של אבן גזית שלשה ונדבך של עץ חדש’.
שד”ל מעיר שהמילה “חדת” תמוהה, שכן ברור שיש להשתמש בעץ חדש לבניין המקדש, לדבריו יש לגרוס “חדא” – ‘אחד’, בחילוף האותיות העבריות הדומות א-ת.
אסמכתא לגירסה זו מעזרא החיצוני (כאן, עמ’ 269) ומתרגום השבעים, מהם עולה גירסה עברית “חדא” ולא “חדת”.
שד”ל מביא דוגמה נוספת מעניינת של חילופי אותיות עבריות דומות, הפעם חילוף אותיות נ-פ:
נאמר “לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלִָם: קְבֻצַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם: וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ” (יחז’ כב,יט-כא).
ניתן להבחין שיחזקאל משתמש בשלושה פעלים: קבץ (כנס), נפח, נתך. בעקבות כך מתעורר קושי בגירסה “והנחתי” בנו”ן, שכן חסרה הקבלה ל”לפחת” שלפני כן ול”ונפחתי” שאחרי כן, גם לשון ‘הנחה’ לא מובנת בהקשר זה.
מציע איפוא שד”ל, שכתוצאה מכך שאותיות נ’ ופ’ דומות בכתב העברי העתיק, נוצר חילוף ביניהם במילה “והנחתי” כך שהגירסה המקורית היתה כפי הנראה “והפחתי”.
רעיונות נוספים של שד”ל בחילופי א-ת:
“וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם: וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת כָּל אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא שָׁבָה וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה: וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא” (ירמ’ ג,ו-ח).
המילה “וארא” שבפסוק ח’, תמוהה. שכן תוכן הדברים הם, שיהודה ראתה שאחותה ישראל זנתה ונענשה, ועדיין הלכה וזנתה גם היא. אם כך היה מתבקש בפסוק ח’ “ותרא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה” ואכן פרשני המקרא נדחקו בזה מאוד. סביר להניח שיש גם כאן חילוף ת’ בא’, ואכן יש לגרוס “ותרא” בת’.
דוגמה הפוכה יש בפסוק “הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ יְהוָה הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא” (שמ”א כד,יא). ההקשר הוא הסיפור בו נכנס שאול למערה בו הסתתר דוד, ודוד לא ניצל את ההזדמנות להרוג את שאול המלך.
הגירסה “ותחס” אינה מובנת, שכן לא מובן למי ההתייחסות מלבד דוד ושאול? שמסתבר איפוא במקרה זה להגיה ‘ואחס עליך’ בחילוף האותיות העבריות העתיקות א’ במקום ת’.
יפה מאוד, תודה
(לתקן בבקשה ‘שד”ל מציין’ במקום ‘שד”ל נציין’.
לגבי ‘אזכיר / תזכיר את שמי’, זכור לי שהתכתבנו גם על כך שאפשר שהסיבה לשינוי הנוסח היא תיאולוגית, לאחר רפורמת איחוד הפולחן
אם זה תיקון מכוון הייתי מצפה לתיקון וקצת ברור יותר. סביר יותר שזו טעות של חילופי אותיות א”ת, אבל נותר בטעותו משך הזמן בהשפעת חוק ריכוז הפולחן של דב’ יב (אף שסביר שהטעות הזו מאוחר לריכוז הפולחן עצמו).
מדוע היית מצפה ליותר? אולי זה תיקון מתקופה שהעורך כבר הבין שראוי להתערב בטקסט מה פחות, ובשינוי של אות אחת הוא הצליח להשיג את מטרתו.
עובדה שכולם מבינים שהכוונה היא ל”תזכיר” ולא “אזכיר”, גם חז”ל וכל הבאים אחריהם, אז מה התיקון פה? בפרט שזה בהחלט יכל להיווצר מטעות כנ”ל.
טבלה מצחיקה, או יותר נכון מי שערך אותה מצחיק, או שאינו מכיר כתבים עתיקים. בכתב הכנעני שנכתב בפיניקיה רק שלוש אותיות שונות מן הכתב הכנעני שנכתב בכנען גופא. הכתב הארמי בטבלה מאוחר באי אלו מאות שנים מהכתב הכנעני בטבלה ולכן הוא איננו בר השוואה.