בשמות ג’ מסופר על ההתגלות הראשונה של האל למשה, בסיפור הידוע כסיפור “הסנה”. ולאחר מכן בשמות ו’ מסופר על התגלות אחרת למשה. אך המעיין היטב בשני הסיפורים יבחין מצד אחד בדמיון בין שתי ההתגלויות, ומצד שני סתירות ותמיהות בהשוואה ביניהן.
ואפתח בתמיהה הבולטת העולה מהשוואת שתי ההתגלויות. בהתגלות הראשונה מסופר שמשה מנסה להתחמק משליחותו לישראל ולפרעה באומרו “בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי” (ד,י). לאחר דין ודברים אומר האל “הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים” (שם,יד-טז). לאחר מכן “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה … וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה וכו'” (ד,כט -ה,א).
בקיצור: משה טען שיש לו בעיה רפואית בדיבור המונעת ממנו לבצע את שליחותו, והאל מציב לו פתרון שאהרן אחיו יציג את דבריו בפני העם ופרעה. וכך אכן היה, משה ואהרן באו לפני העם ולאחר מכן גם לפני פרעה, כשאהרן מדבר את דברי משה.
והנה בהתגלות השניה אנו רואים שוב את אותה בעיה: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה” (ו,יב). ושוב האל מציג את אותו פתרון: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ” (ז,א-ב).
והדבר תמוה ביותר! וכי משה שכח את הפתרון שנתן לו האל בהתגלות הראשונה, פתרון שכבר ניסה אז? הכל מחדש כאילו לא דיברו על היות משה “כבד פה”, וכאילו לא דיברו על הפתרון שאהרן ידבר במקום משה.
הנה לנו שההתגלות השניה מתעלמת לחלוטין מההתגלות הראשונה!
והנה לא רק שהבעיה והפתרון זהים, גם הגדרת הפתרון דומה. בהתגלות הראשונה נאמר “וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים” (ג,טז), ובשניה נאמר “רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ” (ז,א).
נקודה נוספת, בתחילת ההתגלות הראשונה לא הציג האל את עצמו בשמו (ג,ו), ורק לאחר ששאל משה לשמו גילה לו כי שמו הוא “אהיה” – “יהוה” (שם,יג-טו).
אך בהתגלות השניה, נראה ששוב האל צריך להציג את עצמו בפני משה, כביכול לא עשה זאת בסופו של דבר כבר בהתגלות הראשונה. ראה “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם …לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה” (ו,ב-ו).
כשנקרא היטב נשים לב לכמה נקודות נוספות החוזרות על עצמן באופן מתמיה בשתי ההתגלויות, להלן שתים מהן:
התגלות א’: “וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו … וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם” (ג,ז-ט).
התגלות ב’: “וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי” (ו,ה).
התגלות א’: “לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (ג,טז-יז).
התגלות ב’: “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה” (ו,ו-ח).
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 20/12/2010, עם תיקוני נוסח]
בהתגלות הראשונה נאמר “וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים” (שמ’ ד,טז). כלומר למשה היתה בעיה גם בדיבור עם העם, ולכן נצטווה שאהרן יהיה דוברו אל העם.
ומתואר שכך גם היה, וזה עבד מצוין: “וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ” (שם,ל-לא).
ומשמע שכך גם היה בבוא משה ואהרן אל פרעה: “וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה” (שם ה,א), אבל אצל פרעה זה לא עבד: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם” (שם,ד).
לעומת זאת בתיאור השני נאמר “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמ’ ו,ט). כלומר לפי התיאור השני משום מה משה החליט לדבר בעצמו לעם (למרות שע”פ התיאור הראשון כבר נצטווה שאהרן ידבר במקומו), והם לא שמעו לו.
ומשה מחפש פתרון להיותו “ערל שפתים”, והפתרון הוא אותו פתרון שלפי התיאור הראשון כבר נקט בו משה. וזה לא עבד, כנאמר “וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה” (שם ז,יג).
כשנדייק בדברים נראה שמשה אינו תולה (בתיאור השני) את הסיבה לכך שהעם לא שמע לו, בכך שהוא “ערל שפתים”, אלא הוא מציב זאת כבעיה נוספת.
“וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם” (ו,יב). כלומר משה טוען שתי טענות: א’, בני ישראל הזקוקים לישועה לא שומעים, אז קל וחומר שפרעה לא ישמע. ב’, “אני ערל שפתים” ואיך אגש לדבר בפני פרעה.
ומה הדיוק שאכן מדובר בשתי טענות שונות? כך משמע מהפסוק דלהלן, החוזר לדברי משה: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה” (ו,ל). בפסוק זה לא נזכר שהעם לא שמע אל משה, אלא רק זה שהוא “ערל שפתים”.
ובקיצור: לפי התיאור השני משה דיבר בעצמו אל העם, בניגוד לנאמר בתיאור הראשון. כמו כן בתיאור השני משה לא יודע על פתרון להיותו “ערל שפתים” כדי לדבר בפני פרעה, בעוד לפי התיאור הראשון משה כבר דיבר בפני פרעה באמצעות אהרן דוברו.
ההבנה ששני התיאורים הינם משני מקורות שונים, הוא אבן יסוד ב”השערת התעודות” הקלאסית. כשהדעה הרווחת היא שהתיאור הראשון שייך לס”א והשני לס”כ.
Pingback: מכת דם – שני מקורות – מקרא וביקורת
יפה מאוד, הורדת את כל הקשיים היטב.
בנוגע לשאלתך על כך שבני ישראל לא שמעו אל משה בתחילת פרשת וארא, בעוד שלפני כן כתוב ‘ויאמן העם’ – לפי סדר המאורעות אינו קשה, כי לאחר שהעם האמין ומשה ואהרן באו אל פרעה הם נחלו אכזבה קשה, לא רק שלא נגאלו אלא שעוד נגזרה עליהם גזירת התבן, ושוטרי בני ישראל הטיחו במשה דברים קשים. לפיכך כשמשה רבינו בא פעם שניה בשליחות ה’ עם הבטחות חדשות – לא פלא שהעם לא רצה לשמוע ממנו שום דבר.
גם הלשון ‘וידבר משה כן אל בני ישראל’ אינו קשה כל כך, כי אפשר שהכוונה שמשה דיבר על ידי אהרן, ולא טרח הכתוב לבאר.